-על סרטם של האחים טוויאני:”קיסר חייב למות”-הותיקים חוזרים

עוד הוכחה לקיומו של הקולנוע, מצויה בסרטם של האחים טווויאני:”קיסר חייב למות”. זוכה פרס הסרט הטוב בברלין, פברואר השנה, הסרט הוא עוד הוכחה לחיותו של הקולנוע.

 

בניגוד להצהרותיהם מלאות הפסימיות והספקניות של האדונים המכובדים שפילברג ולוקס, לפיו הקולנוע המסורתי מת, יש לפנינו הוכחה ניצחת שהוא לא.

הסרט הוא תיעוד מדוייק למדי של החזרות וההצגה:”יוליוס קיסר” של וויליאם שייקספיר., מחייה שתי מסורות האחת- הניאוריאליזם, השנייה- סרט האסירים.

תוך ניצול מבנה מעגלי, האחים טוויאני מתחילים מהסצנות האחרונות של המחזה, בה ברוטוס מתחנן בפני מקורביו להרגו, לאחר שבקשתו מתגשמת, אנו שומעים את ההספד של מרק אנטוניו על ברוטוס, ואז, לאחר מחיאות הכפיים, שהצופים עוזבים, חוזרים האזירים להיות אסירים, רגע התהילה שלהם נגמר. הם חוזרים לתאיהם.

כעת חוזר הסרט שישה חודשים לאחור, אנחנו צופים בבחירת השחקנים, בחזרות, קשיים הרגשיים שהמחזה מעוןרר בהם, בדינמיקה ביניהם, מבלי לגלוש לסנסציה, או מלודרמה מיותרת, או מאמר מערכת קולנועי, הסרט מחייה בפנינו את המגע של התרבות,ומה היא עושה לאדם.

כל אדם, זכאי לתרבות, בין אם זה מחזה, או ציור, או ספר, או קולנוע. התרבות משנה את האיש, הדוגמא החיה היא סלבטורה סטריאנו, שהיה סוחר סמים, נידון לתקופה ארוכה, ושםגילה את התיאטרון והמשחק, זכה לחנינה, ומאז שיחק בסרטים ובתיאטרון ובטלוויזיה. באחד מהרגעים  קוןרעי הלב בסרט, הוא נחינק ולחא מסוגל לומר שורה אחת מהטקסט השייקספיראני. זה מזכיר לו חבר שלו, שברגע משברי אחד, הוא לא תמך בו.

 

אבל, לא רק סטריאנו, הסרט גם  מדגים איך לא לגלוש לסנסציות ביזריות, או לאימות, שתמיד מאפיינת סרטי כלא בטלוויזיה או בקולנוע. וכיחו שיוצא משליטה בין ג’ובני ארקוריו שמגלה את קיסר, לחואן דה בונטי שמגלם את דסיוס, יוצא מכלל לשיטה. הם יוצאים בזעף החוצה, שמונה מתוך עשר במאים, היו גומרים את הסצנה הזו באלימות וברצח של אחד מהם. לא הטוויאנים, האסירים חוזרים וממשיכים במלאכת התיאטרון.(ארקורי אפילו כתב לימים ספר בשם::”החופש מבפנים”),

את הסרט חוחמת הצהרה שבאה מפיו של אחד האסירקים שמשחק את קסקה.  ויטוריו פרלה. האומר בפסקול, שמאז שגילה את התיאטרון, תא הכלא הפך עבורו למשהו מחניק. האסיר השפוט למאסר עולם, איש אכזר ורצחני, מגלה את הדמיון, את התרבות, וגם מגלה שהוא בן אנוש מאחורי כל הרצחנות שלו.

וזה מה שהופך את הסרט הזה לסרט כל כך חשוב, כל כך מצוין וכל כך נכון לימינו אלה., ..

 

Ceasar must die- The oldtimers are back

Yesterday I witnessed another viable and strong statement, a movie which refute once and for all, the skeptic and sad statement, which issued by the illustrious and distinguishe directors like Messers Spielberg and Lukas, about the death of Traditional Cinema.
This time, it’s the Paolo and Vittotrio Tavianni’s film:”Caesar must die”. A film that rekindles two traditins: The Neo realist film and the prison drama.
By shooting the movie mostly in black and white, using real lifers, or long term prisoners at the most secure prison in Italy, the Rebibbia Prison at Rome, the film documents the rehearsals and the performance of the play.
Using a circular line, the brothers open thir film in the ending Shakspearean play. Brutus begs to be killed, by his remaining followers, when his wish granted, he’s being eulogized by Mark Anthony.
The scene switch to the real life, the audience leave, and the actors, who minutes ago busked in their glory, are marched back to their cells.
At this point, we return six months back, the assembly of the actors, their dinamic realatioins with fellow inmates, the director, themselves, all was done in a gritty realistic fashion, and unexpectedly devoid of violence.

Unlike your run of the mill prison film and TV Series, which stress the violence and sometimes the larger than life bizzare episodes, the brohers opted for a more restrained way.
Such an example occur, when Caesare(Giovanni Arcuri) and Deccio( Juan Dario Bonetti), starts arguing, getting out of character, and storms out to resolve their bitter argument. Eight out of ten directors, would’ve ended the scene in bloodshed, not the Taviannis. The actors return, more pacified and resume their work.

Brutus is another case, chocking in one of his solilquies, he recall his friend, and how he couldn’t support him. The actor, Salvatore Striano, a former inmate, has been active in films, TV and theater since 2008. His Brutus is a model example of film actiing, bringing a new dimension to the multi faceted figure.

The last line of this magnificent film is spoken by Vittorio Parella, who portrayed Casca, He can’t go back to the realities of his prison, the art freed him, and the cell, who was his reality, is by now a man with an added elemnt- He’s an actor, he can’t really be a prisoner anymore.
That, is the force of this film, without editorialize, he’s making us fill compassionately with these murderes, drug traffickers, and offenders, and they stop being criminals for one moment, and realize that deep down, they remain humane.

אבא שלי- 40 שנה אחרי מותו

עברו 40 שנה מאז מותו של אבי הארץ השתנתה דרסטית, הארץ שאהבה בה, נלחם למענה, הגן עליה ובסוף ליטרלית נתן את ליבו עבורה.

אבי נולד למשפחה אמידה למדי בריגה,לטביה בתשיעי ליולי

1919.

, הוא היה אח תאום לפרידה, דודתי ג’ינג’ית ימנית, בעלת מזג עצבני, שהאריכה ימים אחריו ומתה בגיל 92, אבי לא ממש דיבר על חייו שם. רק בעזרת בת דודתי המנוחה יעל, יכולתי להטוות חוטים שיספרו את חייה של משפחתו.

מוצאה היה מצפון רוסיה, הם נמלטו בעת המהפכה הרוסית ללטביה. סבי זלמן, היה הסוחר והיזם הגרוע ביותר בעולם היהודי ובטוח בריגה. הוא השקיע באריגי כותנה, משוכנע שהאופנה תמשיך לעד, אבל לקהל הצרכנים נמאס מהכותנה הוא נתקע עם עשרות אריגי כותנה ללא דורש.

כדי להוסיף  מכה על מכה, ברחה האומנת של תאומיו עם שוטר המקוף והילומים ותכשיטים שלא היו מבוטחים.

המשפחה הידרדרה במהירות, סבי נאלץ לעבוד כמנהל מפעל שכיר, ורק דודתי הבכורה מניה, הצליחה להציל את המשפחה שלנו ע”י כך שפתחה בית מרקחת ועבדה כרוקחת מוצלחת כלכלית ומקצועית.

הלקח שאבי לימד אותי היה מאוד פשוט: מספיק סוחר אחד גרוע במשפחה, שניים- אל תהמר, ושלוש- הנשים של המשפחה שלנו באו ממרס, הגברים מכוכב נוגה. זה החוק, אל תשנה אותו.

אבי נדבק בחיידק הציוני מנערותו והחליט להגר לפלשתינה ויהי- מה. הוא סיים את לימודיו, והודיע להוריו בגיל 19 שהוא נוסע לפלשתינה. הוריו התנגדו, פלשתינה נחשבה למקום מועד, לטביה האנטישמית הייתה בטוחה.

כאן נכנס דודי המנוח ד”ר בנימין אליאב, ששכנע במהלך שיח מרתוני של 6 שעות, שפלשתינה מקום בטוח לאבי, אחרי הכול הוא היה שם יחד עם דודתי בבה וילדתם הבכורה יעל.

ההורים נכנעו, אבי וחבורת צעירים ביתריים חצו את רוסיה ופניהם לארץ ישראל.

כאן נכנס עוד אלמנט- הגברים של המשפחה שלי הם עקשנים ולעיתים גם בעלי כושר שכנוע.

בלב הים, הפכה עלילת חייו של אבי לתפנית מפתיעה ביותר- הוא הפך שודד ים. הסיפור הוא כך: רב החובל  של אוניית המעפילים נעמי יוליה,\ נבהל ששמע את החדשות על מלחמה, והתעקש לחזור לאודסה. אבי וחבריו הג’בארים השתלטו על הספינה, מעלו אותו בחדר המצב, ותוך איומים בנשק, הביאו את האוניה לחיפה.

שם, התלונן רב החובל על ההשתלטות, ואבי וחבריו הושלכו לכלא עתלית..

אבל לא לאורך זמן, הוא ובריו ברחו מעתצלית. כעת, שהיה גם  שודד ים בדימוס ואסיר נמלט, החל אבי את חיוו בארץ ישראל.

הוא עבד בעבודות שנות, קדח, למד לחמוק משכר דירה( פשוט מאוד: לבש  את חליפתך הטובה, שים את מברשת השיניים והכרז בחגיגיות שאתה הולך לבנק להביא את הכסף ולשלם לבעל הבית מיידית את שכרו- כמובן שאין לך לא זה ולא זה).

לאחר שהיה תקופה ארוכה בים המלח, שם גם חוייל לחיל הקשר, לחם בדרום, הצפין אבי, כעת סמל לשעבר בחיל הקשר לתע”ש. שם, החל לעבוד כחשמאלי פשוט, ואחר- כך כמנהל הראשי של החשמלייה במפכ”ם.

 

שם גם עבדה אישה קטנה כמעט גמדת, מטר וחמישים ושלוש של אמביציה, סקרנות, הומור והרפתקנית לא קטנה. הם לא נפגשו שם, אלא ברמת- גן. הוא התאהב בה על המקום, על הנייר הנישואין הללו לא היו מחזיקים מיים.

הם היו שונים בכל, הוא היה מבוגר ממנה ב7 שנים, גבוה, עירוני, ציוני מגיל 14, היא- לא ציונית, כפרית מאוקראינה, שבזמן המלחמה ברחה מהתיכון ועשתה דרכה בגיל 15 לטשקנט, שם עבדה במפעל למטוסים, הצליחה לעמוד בראש כנופיית גנבים שגנבה משי וחילקה אותו בשוק השחור, והצליחה גם לא להיתפס וגם להיות בן- אדם.

זו אימי. השניים נישאו וחיו 23 שנים נהדרות, מה שאומר שלפעמים הפככים נפגשים.

אמא שלי היייתה מנהלת אגף במשרד הביטחון בגיל 23, שאחי נולד שנה אחר- כך, היא עזבה את העבודה והפכה עקרת בית. המצב הכלכלי היה קשה, אל היא לא התחרטה לשנייה, ואני חושב שהיא ואבא שלי עשו עבודה לא רעה בקשר לי ולאחי.

 

אבי נפטר בגיל 53, לא היה צינתור, ולא היה שום מכשור שירמוז על כך שחיי הלחץ שלו יביאו לכולסטרול מצטבר, לחסימת העורקים ולבסוף להתפוצצות אב העורקים.

אימי לא התחתנה, מגיל 47, היא נשארה אלמנה היום היא בת 87.

אני ואחי מבוגרים כבר מאבא שלי,אח  שלי ב8 שנים, אני ב6.

אבא שלי לא זכה לראות את ארבעת נכדיו, לא זכה לראת את הבן הצעיר שלו הופך דוקטור להיסטוריה,  את שתי נכדותיו נישאות לבחורים ישראלים,הוא לא זכה לראות את נינותיו השתיים, ועל הכול, הוא לא זכה לראות איך הארץ שלו משתנית לרעה.

ואני אבל, כל הזמן על מותו, באופן פחות, אבל הכאב תמיד נשאר, עמום, ברקע, לא מורגש, אבל נשאר.

 

My dad 40 years after

It is 40 years since my father’s death.
The country changed drastically, the Country he loved and fought, protected and finally sacrificed his heart over her.
My dad was born to a well-r=to-do Jewish family in Riga, 9th of July 1919. part of twins, his sister Frieda , died on 2011, age 92, it’s funny, they both had temper, and yet, he died young-53, and she went on.
Dad was a staunch Zionist, he was studying to be an electrical engineer, when the Zionist bug bit him, and at first he belong to Beitar, the right-wing Zionist movem,ent, and later switched to the left.
My dad reinvented himself, he didn’t talk about his life in L;atvia.
I had to piece together from my aunt, and my cousin the late Yael Lotan, all there was on the family.
They came from North Russia, fled the Reds, and settle in Riga.
My granddad, Zalman was a failed entrepreneur, he invested in cotton, convinced that cotton craze would last forever. Of course it didn’t.
An unwise move of non insuring his jewelery resulted with the elopement of the nanny, who orchestrated a robbery with her friend the policeman, my granddad, was reduced to a managerial job at Memel, his eldest daughter, Manya, saved the family from utter ruin by opening a successful pharmacy, right after her divorce from a Roumanian Jew.
First lesson my dad taught me was: Don’t be independent, and it’s enough to have one worse merchant in the family.
Also:Our women always came from Mars, the men came from Venus.
My dad was determined to immigrate to Palestine Eretz Israel, or EI.
His parents didn’t, and here, lucky for his two unborn sons, came another element my uncle Dr. Benjamin Eliav, provided another element , our family excelled in-arguments.
He argued for my father’s case for 6 hours and manage successfully to convince them, that:1)Palestine will be good for him, his sister and he would welcome him as if he was their second son(Already had a daughter, second daughter would , come later, in 1946.
Here takes my dad’s story another turning point. During the course of his ship’s route, the war came. The skipper rightfully declined to push further, my father along with his fellow mates, did an act of piracy, took over the ship and forced the skipper to push further on to Haifa.
As soon as the ship arrived, my father and his fellows were arrested as pirates, they were interned art Atlit, but escaped promptly.
My dad started his life as an escaped convict, you could only go up from this point.

He worked on various jobs, became a master of un-paying rent(Easy, take your best suit , put your toothbrush , and claim that you’re on the way to the bank), and after a hiatus as a laborer at the Phosphates Plant, at the Dead sea district, fought in the Israeli army, and from 1949 worked as an electric engineer in the I.M.I.-Isreli Military Industries.

One day he met a girl, on theory this was not the beginning of a 23 years of marriage, to begin with, she as 7 years younger, small to a point of a midget, came from Ukraine, was from a different social standing, during World War II, at 15 she fled, and worked her way to Tashkent, where she managed to do the impossible- survive as a ruthless head of burglars, who stole silk from the Airplane factory , she was employed, and remain a human being. After the war, she bewcame a Zionist, join illegal group , caught by the British, thrown to Cyprus, lied about her age, and came to Isrel six month after in 1947, and worked in the same compound, but at different plant, and the only common ground they shared was on-They loved to learn, my dad was a blue-collar intellectual, and the girl, my mother was ambitious.

In 1950, they were married, she was already an executive , and a liaison between the new immigrants and the manages at the Israeli Defence Ministry.

All this was changed, when she became pregnant, she quit her job, and life was difficult, but she never regretted, she took care of us, and I think she did a good job.
My dad died in 1973, my mother by now switched to a sales manage at real estate and mortgage company refused to marry.
She’s a widow, 87 years old, and she miss him
We miss him, my dad never saw his grandchildren, 4 of them , he never saw his other son become a ph.D., and he never witness the birth of his two great granddaughters.

And his country changed for the worse, and I am sad and grieve for it.