לואי דה-פינס- בלוג מספר אחד

Show all Hide thumbnails Show thumbnails

 
Louis de Funès

אז ככה, אתם בטח זוכרים איך נולד התסריט?

לילה בלי שינה, אחרי שראתי את האכזבה והכשלון ההוא”גמביט”, של האחים כהן-תסריט ומייקל הופמן בימוי.

אז ככה, כתבתי את התסריט הייתי צריך לעשות חלק לא מבוטל של שכתובים.

קודם כל הגיבורים צומצמו(תודה טוני לנג)

כעת  אנו עומדים בעצם על שני צרפתים, שני בריטים, שלושה ישראלים ואמריקנית אחת.

 

עוד דבר נוסף- הסרט עושה שני אמצעים ויזואלים:

1)

הואיל והוא שילוב של קומדיה רומנטית ומוקיומנטרי, אני עושה אותו כהפקה על-MAKING OF- הסרט התעודי.

לכן, החלטתי לשבץ קטעיי תעודה אותנטיים כביכול, בהם יש ראיונות עם אנשים שהיכירו אותו, אקדמאים שכתבו, אנשים ברחוב, שדוברים צרפתית או אנגלית ובטח עברית בחלק הראשון של הסרט.

 

הסרט התעודי הוא נקודת בסיס, הפסקה מהסרט, וגם מחזק את ההפקה כהפקת דמה על הסרט.

שניים- החלטתי לעשות סוג של הצדעה לגאוניות של לואי שלנו. לכן, יש קצת סצינות שמשבצות בסרט, ובו השחקנים מבצעים ללא ידיעתם מספר סצינות מסרטיו.

 

לשם כך, שביצתי את הקטעים במסגרת תחנת טלוויזיה פיקטיבית, שמשדרת סרטים במלאת 100 שנים להולדת האיש היקר הזה.

 

ואז, אנחנו נסוגים מהמכשיר ונמצאים בשחזור של הקטעים הקומיים.

 

לבד מהריקוד שהיה ב”רבי יעקב”, ומובא בשיטת של החורה המשחזרת את הריקוד מחוץ לבית הקברות, בו נטמן יקירנו לואי, ששם יש עריכה צולבת עם הקטע והשחזור..

 

נושא נוסף- כל אחד מהגיבורים- חוץ מהצרפתים שבכלל עסוקים בקבוצת הכדורגל פריז סן ז’רצמן- יש להם איזהשוהי סוג של מצוקה אישית, כלכלי וכו’.

כיווןן שזו קומדיה זה נפתר בסוף, חכו יש חתונה יהודית כשרה בין האמריקנית לישראלי. באמת, יש מה לחכות.

 

עכשיו אני צריך מפיק  שחושב מחוץ לקופסה- מי מוכן לקחת את האתגר הזה?

 

Louis De-Fune’s screenplay-Blog no. 1

So, I am now in an expansive mood.

I am writing about Louis De-Fune’s
I was told you about the way it was born,
remember right?”Gambit”‘ 2nd dissapointment, and how I was pissed off about it.
Anyway, this is a combo of romantic comedy and a making of mocumentary.

I used (Thank you Tommy Lang), few men and women, after all ti’s not “Nashville”, and I can’t be Altman.

Now, I used two ingredients to make it more original:
1)
A Docu scenes, of talking heads, people in the streets, talking in French and possibly English and Hebrew(In the begginning) about De-Funb’es. I used them sparingly, as a kind of breaking points.
2)I also decided to use some scenes from De-Fune’s movies, which the actors unknown to them create. This is a kind of a salute to his genius. Excpet the final scene”the dance from Rabbio Jacob”, which was written like a cross cutting section, all of the scenes are being shown first, than as a reconstruction, sort of, to this particular scene.
Another thing- the movie is about desperation and sort of salvation. Each one of our leading men and women, save the Frenchmen, but they’re busay about Paris Saint Germainge Soccer group, has some kind of problem, emotional, financial, you name it.
They are solved, since it’s a comedy, in a funny way.

That’s it for now.

סרטים ישראלים- סיכום לשנה הישנה-

22 סרטים נעשו השנה, לא כולל תעודים

ביניהם היו לא מעט סרטים מעצבנים ממש, סרטים מצוינים, סרטים שהיו  יכולים להית טובים וסרטים חביבים למדי.

את האמת ראיתי מספר מועט של סרטים ישראלים. . לכן, אני כותב על סרטים שבאמת ובתמים הותירו עלי רושם שלילי און חיובי.

 

הנושא הישראלי-פלשתיני לא יורד מהנרטיב הקולנועי.”רוק בקסבה”, למשל או “עלטה” היו סרטים שטיפלו בנושא. בעוד שסרטו של יריב הורביץ, התבסס על חויותיו האישיות, הרי שהסרט “עלטה” של מיכאל מאיר , ככל שנקפו החודשים מאז שדצפיתי בו לא יכולתי להשתחרר מהריח המאוד חמוץ של סנסציונליזם. אם אהבתי את הסרט בפעם הראשונה שראיתי אותו, הרי שממרחק מסויים, יש בו לא מעט מגרעות שפוגמות בו.

איתן פוקס כבר טיפל בנושאים אלו ב”הבועה”, אבל גם שם הייתה לא מעט סנסציה צהבהבה.

חבל, משום שסרטים בנושאים אלו, הם באמת ראויים, אבל הם צריכים טיפול יותר נכון, לא משהו שנעשה במתכונת סנסציונית, או במתכונת של סרט הוליוודי קלישאתי למדי.

היו לא מעט  סרטים שהיו בסגנונם שלהם, פנינות קומיות קטנות. “אני ביאליק” של אביב טלמור טיפל באובססיביות של הבמאי לגבי משפחתו, שייתכן או לחא, באה ממשפחתו של המשורר הלאומי חיים נ. ביאליק.

גור בנטוויץ, הביא את “לרדת המעץ”, קומדיה בעללת אמירה חברתית חריפה, שתיארה יפה את המציאות הישראלית.

אבל, לטעמי ולדעתי את שני הסרטים הישראלים נושאים  בגאון שי סרטים האחד של במאי ותיק- אבי נשר”פלאות”, הבשני של תום שובל “הנוער.,

אני יודע שאני חלק קטן מאוד מאלךו שאהבו את הסרט,  לדעתי הוא היה סרט אפםל, שהפך את ירושליים לראשונה לעיר שלא נופלת באיקונה הויזואלית שלה מערים אמריקניות שמייצגות את הסרט האפל.

הנגיעה של הנושא הדתי-חילוני טופלה מצוין בסרט זה, והא היה גם חגיגה ויזואלית, וגם סיפור ברמה טובה מאוד, שלא מביישת אף סרט כלשהו בסוגת הסרט האפל. אם יש מקום של כבוד ל סרט זה בפנתיאון שלח הסרט האפל, הוא הרוויח את זה ביושר רב.

לגבי סרטו של תום שובל, תרשו לי לשתף אותכם במקלחת צוננין שקיבלתי מאדם בשם איזי, שכותב בלוג משלו(?). הוא ראה בסרט הזה סרט משעמם של 107 דקות. הנה מספר פנינים:

“אני מרגיש שכותב הבלוג, וכמוהו מבקרי קולנוע אחרים, וגם וועדות שופטים בפסטיבלים בינלאומיים עשו יד אחת ונסתרת כדי לרומם את שמו של הסרט, לנסות להופכו לנגיש יותר לעם

כן איזי, אתה עלית עלי, אני והחברים שלי  באמת טילפנו אחד לשני, והסכמנו שאנחנו נכתוב ונרומם ונקלס ונשבח את הסרט של תום שובל, הוא חטף את הכלב שלי, איים לאנוס את האחות שלי, לא הייתה לי ברירה איזי היקר אלא לשבח את הסרט. באמת, תום הוא בחור מגעיל למדי. אתה צודק.

 

אתה גם צודק לגבי המשפט הבא בחלקו הראשון בטח:”

לדעתי, אם אנו רוצים להנגיש את הקולנוע האיכותי, בעל האמירה החברתית או בעל אמירה כלשהי שלא מסתכמת בפיצוצים גדולים וציצים עוד יותר גדולים,

אבל אז באה הפצצה:”לא זו הדרך, כי התוצאה היא טראומה לכל האנשים הנורמליים שהלכו לראות סרט ששמעו עליו ביקורות טובות ובסופו של דבר חטפו 107 דקות של שיממון.

אני מדבר לא רק בשם עצמי כמובן, היו עוד כעשרים אנשים שנשארו במהלך הקרדיטים כדי לתהות מה הם עשו בכמעט שעתיים האחרונות ולמה לעזאזל

טוב, אז אני באמת רציני עכשיו. קודם כל זו דעתך, אני מכבד את הטעם שלך. אבל אתה מחמיץ המון, יש קתרזיס, הוא מגיע בערך לקראת החמש הדקות האחרונות,(מי שלא ראה את הסרט מוזמן לא לקרוא את החלק האחרון)

אני חושב שהמוות של האבא, הוא קתרזיס אדיר, אני חושב שהשיא הוא בקטע של השבעה. ואז, מי יכול להישאר אדיש לתמונה האחורנה בה נראים שני האחים נועצים מבט קטלני בבוס לשעבר של האב.

אז היו עשרים איש שנשארו ולא הבינו. טוב, איזי, אני מבין גם למה. האנשים האלו בטח רצו לראותמ שהו כמו:”בננות”. בסדר? אין לי בעייה, זה סרט חמוד, נחמד, מאוד אסקפיסטי, מביא יומית, אבל הסרט של תום שובל הוא ההיפך. הוא מציב  מראה, לא נעימה, חזקה, בעלת הומור ציני  שתוקע את הצחוק בגרון שלך. סצינת האוטובוס למשל, היא דוגמה ומופת לכך.

 

לא השתעממתי בסרט של תום שובל, לא חשבתי שאני צריך להשתעמם. ראיתי סרט מרתק. סרט, שכמו כל במאים טובים בכל העולם, מראה לך מדינה על כל הפגמים שלה, על כל הבעיות שלה, וגם על התקוות שלה והמאויים שלה. ולכן, אני יכול  לכתוב באופן החוףפשי ביותר, שראיתי את הסרט הישראלי של השנה. וכן, הסרט עדיין בעיני נס קולנועי.

אני לא יידע אם אני אהיהה בדעה הזו מספר שנים אחר- כך, או לא, אני מקווה שאהיה עדיין בדיעה זו.

,

 

ISRAELI PICTURES-A SUMMARY

22  Films were screened last year in Israel. Out of these, I mange to see few. Some were beautiful, some were topical, some won’tleave an impression. Some woill leave you exitied, angry, laughing, and crying.

Let me get you my full honest assessment of the ones I did see.

 

The Palestinian-Israeli confict is still there, and I suppose that  Yariv Horviz”Rock in the Kasbah”, is the least embarassing, whreas “Darkness-Alata- is more or less a rasther limiting movie, in hindsight, I can’t see why I loved it.

Mixing gay theme story with the Israeli-Arasb conflict is a formula, which was tried previously by Eytan Fox in “The Bubble”, but both films, don’t have the right tone, and the sad smell of sensationalism is hovering among both films.

 

Having said that, there were other films, other stoiries, which were original and inventive,. the   Aviv Talmor:”I am Bialik”, was a quite inventive movie about the director’s obssesive search for his family roots, “Get off the tree” by Gur Bentwitch, was a comic gem among itself.

But both movies which are still on my favourites, are Avi NEsher’s”Plaot-The Wanders” And Tom Shoval’s”Ha Noar-The Youth”.

While veteran Avi Nesher displayes a wonderful Noirish movie, almost flawless, rich with good acting, and fashioned Jerusalem as an alluring city, a noirish city, which hold its own in comparison to other Noirish American Cities. A Solid good storyteller, Avi Nesher shed some of his annoying habits and made a movie both enjoyable, disturbing and a visual feast.

I just rtecieved a scathing attack on my Shoval’s film rave review, a man called Izzy blamed me in so much words as selling a hype, and really in effect told me that me and my fellow critics, which love the movie, are bunch of quacks, who can’t and won’t differ between a good movie and a boring one. He pointed out, that a few people remain at the audience, that the movie is not good, boring etc.

Well, each have his own taste, let me agasin state the simple facts. Yes Tom Shoval made a very harrowing and indeed a disturbing film, but his film is meant to those who really have the guts. Those who wish to see an easygoing nice movie, funny and bland, can see Eythan Fox:”Bananot”(“Cupcakes”), this is really a very sweet movie, and will fit the escapist like a hand in glove.

What Tom Shoval does, is showing us a mirror, not pleaseant, not a sweet and cute one. And yes, it’s for those who want to see a shearing dark humored film, which tell us somethinbg about life in Israel of today. By doing so, Tom Shoval achieved what other film makers around the world do- showing us their countyiories as they are, the good and the bad.

Yes, escapism is fine, only it must be taken in small doses, too much oif it leave you detached.

 

And that’s why “The Youth” to me is the no. 1 movie this year, I can’t think of asny other movie, in Hebrew which can match it.

“:ריאליטי” הסטירה המופלאה של מתיו גארונה-

עבורי הקולנוע האיטלקי הוא קודם כל שם נרדף לנייר הלקמוס של חיי ארצו. כמובן, היה הניאוראילזים, הקולנוע הבתר-ניאוריאליזם עם יצירות עוצרות נשימה מצחיקות ודרמטיות שנמשכון בואכה שנות ה-70.

ואז, החל הקולנוע האיטלקי לדשדש, דשדוש הוא מכה אחת מיני רבות לכל תעשיית קולנוע באשר היא. אבל אצל האיטלקים, זה היה עבורי לפחות כואב. הוא שקע בבינוניות מחפירה, מעט מאוד במאים, שהיו שווים משהו, ומכת המוות , הייתה הטלוויזיה! אם כי הטלוויזיה עזרה ללא מעט כשרונות בקולנ וע האיטלקי, היא גם השקיעה לא מעט מרץ ביצירת סדרות מטופשות,תוכניות אירוח מגעילות ומשחקי טלוויזיה זועתיים למדי.

והנה, אחרי שנות בינוניות חוזר לו הקולנוע האיטלקי, מתיאו גארונה וסרטו”ריאליטי” משנת 2012, הוא דוגמא מצויינת. והוא גם הוכחה ניצחת מדוע אני לא צופה במשחקי הריאליטי, בין בעברית או בכל שפה אחרת.

אני באמת חש חמלה וצער עמוקים כלפי כל אותם ידוענים, ידוענים בפרוטה וכל מיני הוזים, שמנסים בפתטיות להיאחז בזנב תהילתם המדשדשת/פגה, או רוצים להיות מפורסם. למה? אני לא רוצה להיות מפורסם, כך שאני לא יודע את התשובה לשאלה הזו, טוב אני לא רוצה להיות מפורסם בצורה כזו, אולי באופן אחר.

העלילה פשוטה:לוסיאנו ומריה הם בני זוג אהודים, הוא בעל חנות דגים, שממלא את הכנסת הבית יחד עם מכירית רובטוים לבישול, יחד עם אשתו שמוכרת בחנות כלבו את המוצרים הללו. הכנסה צדדית נוספת הוא הופעתו כמלכת דראג בחתונות.

במהלך ארוע כזה, הוא פוגש באנצו, פליט תוכנית כזו-117 יום בבית האח הגדול- אנצו הוא שילוב של חלאה ואיש עלוב, שממחזר את תהילתו באופן מעורר רחמים ומגעיל כאחד. תהליך שנמצא בכל ארץ, שיש את התוכנית הזו, תמיד יש פליט/טה/טים/טות, שמופיע/ה/עים/עות בתוכניות הטלוויזיה וארועים המונים, כדי למחזר את תהילתו העלובה( גם בארצנו התברכנו או שלא בתופעה האומללה והמחליאה הזו) 

אנצו הפופולרי בקרב ילחדי המדפחה, שלוחצים על האם והאב שישתתף בבחינות הנערכות בנאפולי.

להפתעתו הוא מוזמן לשלב הבא- הבחינה ברומא. כאן בצינהציטה, חלום השווא של מוסוליני ליצור מתחרה להוליווד .שתיהיה על גדות הטיבר. אחר- כך תעשיית סרטים משגשגת לאחר המלחמה והיום בית של  תוכניות מחוריינות נוסח  “האח הגדול” מתמחה בהם משום מה.

אנו צופים בתור של מאות ואלפי האנשים, בתוכם לוציאנו ומשפחתו שמאמינים שהנס ביאו והוא יהיה אחד מהמשתתפים. זהו אולי אחד מפסגות הסרט- סצינה מצחיקה, מפחידה, עצובה ומעוררת רחמים. אפשר להיזכר בתור של אימהות הילדות  ההיסטריות ב”בתי היפיפיה-בליסימה” של ויסקונטי משנת 1951, כדי לחשוב, ששום דבר לא השתנה תחת השמש האיטלקית הקופחת.

 אלא שאבוי, לוציאנו המסכן לא מתקבל  לתוכנית, הוא שוקע לו בעולם של הזיות משוכנע יותר ויותר,ש”האח הגדול” ונציגיו בודקים את כל צעדיו. כך שהוא עושה ככל ביכולתו כדי להתקבל. צדקה? אין בעייה, הוא יחלק את הריהוט, הוא גם מוכר את הדוכן שלו ואפילו צרצר מסכן מגוייס כסימן שאכן הוא יתקבל.

העובדה העצובה ביותר, שאשתו מרי מטיחה בפניו, שהוא נשכח, ושרומא ו”האח הגדול” פשוט לא מביטים לכיוון שלו( אני חושב על ביטוי הרבה יותר וולגרי ונכון, אבל אתם  כבר תנחשו) הפתרון מגיע מכיוון השותף לשעבר מיקלה(ננדו פאונה, השחקן היחידי המקצועי כמעט בסרט)- הדת. האומנם?

בטקס דתי, בסוף, הסרט מתגנב לו לוציאנו חזרה לדת העתיקה שלו- הריאליטי, הוא מסתנן לו לבית האח הגדול, ונראה בסצינה האחורנה מתפרקד לו על ספה וצוחק, תוך שהוא מתמוטט והולך לו לתוך צחוק חסר ישע. על מי הוא צוחק” על עצמו וטפשותו? על החזרה בתשובה? על הדת ההיא? על הדת הטלוויזיונית הזו? אין תשובה לךשאלות הללו, לפעמים זה טוב,  לא כל הסרטים חייבים סוף פתור היטב וסתום מכל הכיוונים. לפחות לא בסיפור מעין זה. המצלמה מטפסת לה למעלה, עד שאנו מצויים בצילום אווירי, של נקודה קטנה באולפני צינהציטה המצויים ברומא המואפלת, ואנחנו(אני) יוצאים מהסרט עם מעט עצב ואופטימיות זהירה.

  מתיאו גארונה, בסרט זה ובמותחן המעולה”גומורה”, מייצב את עצמו כבמאי מגוון שאינך יכול לתייגו(כפי שניסה לעשות

זאת באומץ רב פסקלה אינאנונה בביקורתו מיוני 2012 בירחון הבריטי Sight and Sound”)

גארונה הוא גם ג’רמיי ודה-סיקה, סקולה ודה-סנטיס, ויסקונטי ובלוקיו, מוניצלי ומורטי, סטנו ופזוליני. הוא כל אחד מהם וגם קול משלו.,

המשחק מעולה, כל השחקניחם לבד מפאונה, הם לא ידועים, לפחות אני לא מכיר אותם. אניילו אריאנה הוא פשוט תענוג של שחקן. אני חושב על טוטו הקומיקאי הנפוליטני שאני צופה בו, פניחו מביעים את כל קשת הרגשות האנושיים שאדם יכול להביע. לפי ראיון בה”ארץ” הוא אסיר עולם, שנמצא בתהליך חנינה, אם הבנתי נכון, שיושב בבית הסוהר על קשרים  והוא שחקן תיאטרון וטלוויזיה עסוק למדי, וזוהי עבודתו הראשונה כשחקן קולנוע,הוא פשוט מסתנן לתוך הלב שלי. אני מוצא עצמי גם חש צער וגם מריע לו בסרט לורנדה סימיולי כמרי היא פלא נוסף. עד כה היא עשתה רק שלושה סרטים, אבל אלוהים! איזה פרצוף ואיזו שחקנית. היא לא יפה, אבל הסצינה בה היא מתפוצצת על בעלה,  או נלחמת על כך שהכיסא שלה יוחזר חזרה ולא יעבור לידי קבצנים, הסצינה בה היא הולכת בגשם ומעיפה מבט עצוב על הדוכן דגים שהיה בבעלותו. הסצינות הללו כל כך חזקות, שאני פשוט מתייגן כקלסיקות משחקיות.

אז מה גזר הדין שלי?”ריאליטי” הוא פשוט סרט גדול, תענוג לצפות בו, המוזיקה של אלכסנדר דספלנט מעולה, הצילום של מרקו אונורטו הוא חגיגה לעיניים. שימו לב לצילום הפותח, המשחק הנהדר של אור וצל, ואם לסכם- הסרט הוא שביל אופטימי לתעשיית הסרטים האיטלקית המוכה, שהיא כעוף החול המתנער לו באופן בטוח מהאפרץ

 

 

 , 

“Reality” Mateo Garrone’s Wonderful Satire

The Italian cinema had been  a synonim with a mirror like litmus papaer for life of its country.

Of course the Neorealism, and the Sixties marvellous film directors who kept the legacy, the new directors of the 70’s-90’s, did their bid.

But the Italian cinema suffred many setbacks. It was mainkly the stagnation, trhe TV was of course another blow, which dealt a near mortal blow for the Italian Cinema.

After years of mediocrity, the Italian cinema returns. Matteo Garrone’s”Reality” is a prime example of it.

It’s also a very trump argument, why I don’t watch reality shows , Hebrew or otherwise.

I really feel sorry for all the celebs and wannabees, who pathetically wish to exploit either their faded or about to be faded popularity, or wish to be somebody. Why?

I don’t really know, since I never wanted to be somebody, well not that kind.

Lucianno and Maria are engaging Napolitanian couple, he’s a fishmonger who double its income on the side by selling robots (“Pasta  Robotinos”), and also appear as a drag queen in weddings.

It’s in the process of one of the weddings, that Enzio a Relity star()117 days in the Big Brother’s Italian version), a sleezeball, which appear and recycle its image, as do all the Reality refugees across the world(Israel is blessed with that kind of phenomena, too blessed by my account!) En zo’ is very popular among the children, who urge their dad to appear at the Big Briothers audition in Napoli, unexpectedly, he’s invited to the next audition in Rome.

Here, at the  Cinecitta, once Mussolini’s pipe dream of a Hollywood on the tiberius, than a center of a thriving Italian industry, and now a home of endless Big Brother, and other Shitty shows, which the Italian TV, somewhat expert in promoting and manufacturing, we see the line of hundreds of people, including Lucianno, who believe that the miracle will come and he’d be one of the inhabitants. this is the movie’s nadir-at both funny, horrifying, sad and pathetic. One reminds himself the line  of stage mothers in Visconti’s “Bellissima”.

But, alas, poor Lucianno isn’t, he’s sinking to a world of hallucinations, more and more he’s convinced that the big brother watch his moves. So he’s doing all he can, charity? Why not? Her’dgive all his belongings, he sells his stall, and  even a  poor grasshopper, is a sign that all will be well.

The saddest fact, that his wife Mary hurls at him’ that he’s forgotten, and that Rome and the Big Brother don’t even look at his direction( A much more vulgar expression crossed my mnd, is more accurate, figure which!).

The solution comes from Michele, his former partner-the religion.  Is it?

In the final sequence, Lucianno reverts back to the”Big Brother”‘s set, that’s the religion, as he inflitrates to the set, he’s finally seen reclining on the sofa,  collapse in a helpless laugh, at what? Himself?, his new found religion? It’s an unanswered questions, and it’s good, not all films can close the loopholes and the loose ends, at lest in that kind of story.As the camera veers away from him, till he becomes a spot inside a hugh set, which is part and parcel of Cinecitta and Rome, we’re leaving the theater(I leave at least) with a hint of sadness and a cautious optimist.

Garrone, in this film and the excellent thriller”Gommorah”, establish himself as a varied director, you can’t pin it (As Pascalle Inannone valliantly tried  to do at his Sight and Sounds’ June 2013 review), he’s both a Giermi and De-Sica, Scola and De-Santis, Visconti and Monicelli, Steno and Pasollini, he’s everyone and he’s his own voice.

The acting is great, all actors are unknown, Annielo Arenna is a marvel to watch, one can think of Tot, the exquisite Napolitanian Comic, his face convey every gamiut known to a man, according to Ha’Aretz interview with the director the man is a prisoner, who is on rehab stage, and appear on TV and theater, this is his first work on film, and he’s literally insinuated himself into my heart, I totally root and sorry for him.

Lorenda Simiolli’s Marie is a wander, so far she was only on three features, but my God, what a face, and what an actress. She’s not that pretty, but the scene in which she explodes at her husband, fighting to get a chair back, walking next to the stall, which once was his, are so potent, that I ‘m really put them as a classics.

So wht’s my verdict? “Reality” is great, it’s a wander to watch, Alexander Desplante’s music is superb, Marco Onorto’s cinemascopic lensing is a joy to watch, note the beginning of the film’s to its power, and his shadows and lighting playful talent, and it’s a very optimistic path to the battered Italian  film industry, who, like the legendary Pohenix comes back from the ashes!

 

The Women’s Films- Comedies “The Heat”-

In a rather dismal Hollywood movies, it’a a rare to find a movie which actually deliver the goods. Paul Feig’s second venture to big time comedies is a shining example. Following “Bridesmaids”, he teams Melissa McCarthy with Sandra Bullock, Ms. Bullock is a stuck up FBI Agent, and McCarthy a tough loner Boston detective, who can’t take shit from anyone. How these two battle corruption, drug dealers and each other? You’ve got to see it to believe it.

Suffice it to say, that Mr. Feig displays an enrmous talent, and manage to make me laugh, a thing I don’t do often in a Hollywood comedies, and God knows I come with a lot of goodwill and usually gets a non laughable comedy, which leaves me shaking fist at God, and swear that I’d never go to see another comedy. brought by any Hollywood Studio.

Melissa McCarthy proves to be an exquisite comidienne time and again, I think of Anna Magnianni, the greatest actress in the world, whose throne sadly reamin empty and cast aside. Melissa Mc Carthy, is not only a worthwhile comedienne, I won’t be surprised if she tackles a bitter sweeet dramatic role, she’s truly a great actress, and in the days of skinny blonds, or leggy brunettes, who usually don’t give you anything except vacant beauty, we see rarely an actress who looks like a woman, and even someone who we root for, that in itself is beautiful.

As for Ms. Bullock,  she was more wasted as an actress, and though she still have done some decent roles, it’s another example of how Hollywood wastes actresses in a very bad manner. Here, at last she got a role, the scene at the bar when we discover how Sarah became what she was,is a truly beautiful acting moment. Her rubbery face which is reminicent of Minnie Mouse, can tacle to Major and Minor facial expressins which can make you laugh very hard, and the chemistry between McCarthy and her is beautiful.

The bottom line: Please ran and see it if you didn’t yet.