Home » Uncategorized » “:ריאליטי” הסטירה המופלאה של מתיו גארונה-

“:ריאליטי” הסטירה המופלאה של מתיו גארונה-

עבורי הקולנוע האיטלקי הוא קודם כל שם נרדף לנייר הלקמוס של חיי ארצו. כמובן, היה הניאוראילזים, הקולנוע הבתר-ניאוריאליזם עם יצירות עוצרות נשימה מצחיקות ודרמטיות שנמשכון בואכה שנות ה-70.

ואז, החל הקולנוע האיטלקי לדשדש, דשדוש הוא מכה אחת מיני רבות לכל תעשיית קולנוע באשר היא. אבל אצל האיטלקים, זה היה עבורי לפחות כואב. הוא שקע בבינוניות מחפירה, מעט מאוד במאים, שהיו שווים משהו, ומכת המוות , הייתה הטלוויזיה! אם כי הטלוויזיה עזרה ללא מעט כשרונות בקולנ וע האיטלקי, היא גם השקיעה לא מעט מרץ ביצירת סדרות מטופשות,תוכניות אירוח מגעילות ומשחקי טלוויזיה זועתיים למדי.

והנה, אחרי שנות בינוניות חוזר לו הקולנוע האיטלקי, מתיאו גארונה וסרטו”ריאליטי” משנת 2012, הוא דוגמא מצויינת. והוא גם הוכחה ניצחת מדוע אני לא צופה במשחקי הריאליטי, בין בעברית או בכל שפה אחרת.

אני באמת חש חמלה וצער עמוקים כלפי כל אותם ידוענים, ידוענים בפרוטה וכל מיני הוזים, שמנסים בפתטיות להיאחז בזנב תהילתם המדשדשת/פגה, או רוצים להיות מפורסם. למה? אני לא רוצה להיות מפורסם, כך שאני לא יודע את התשובה לשאלה הזו, טוב אני לא רוצה להיות מפורסם בצורה כזו, אולי באופן אחר.

העלילה פשוטה:לוסיאנו ומריה הם בני זוג אהודים, הוא בעל חנות דגים, שממלא את הכנסת הבית יחד עם מכירית רובטוים לבישול, יחד עם אשתו שמוכרת בחנות כלבו את המוצרים הללו. הכנסה צדדית נוספת הוא הופעתו כמלכת דראג בחתונות.

במהלך ארוע כזה, הוא פוגש באנצו, פליט תוכנית כזו-117 יום בבית האח הגדול- אנצו הוא שילוב של חלאה ואיש עלוב, שממחזר את תהילתו באופן מעורר רחמים ומגעיל כאחד. תהליך שנמצא בכל ארץ, שיש את התוכנית הזו, תמיד יש פליט/טה/טים/טות, שמופיע/ה/עים/עות בתוכניות הטלוויזיה וארועים המונים, כדי למחזר את תהילתו העלובה( גם בארצנו התברכנו או שלא בתופעה האומללה והמחליאה הזו) 

אנצו הפופולרי בקרב ילחדי המדפחה, שלוחצים על האם והאב שישתתף בבחינות הנערכות בנאפולי.

להפתעתו הוא מוזמן לשלב הבא- הבחינה ברומא. כאן בצינהציטה, חלום השווא של מוסוליני ליצור מתחרה להוליווד .שתיהיה על גדות הטיבר. אחר- כך תעשיית סרטים משגשגת לאחר המלחמה והיום בית של  תוכניות מחוריינות נוסח  “האח הגדול” מתמחה בהם משום מה.

אנו צופים בתור של מאות ואלפי האנשים, בתוכם לוציאנו ומשפחתו שמאמינים שהנס ביאו והוא יהיה אחד מהמשתתפים. זהו אולי אחד מפסגות הסרט- סצינה מצחיקה, מפחידה, עצובה ומעוררת רחמים. אפשר להיזכר בתור של אימהות הילדות  ההיסטריות ב”בתי היפיפיה-בליסימה” של ויסקונטי משנת 1951, כדי לחשוב, ששום דבר לא השתנה תחת השמש האיטלקית הקופחת.

 אלא שאבוי, לוציאנו המסכן לא מתקבל  לתוכנית, הוא שוקע לו בעולם של הזיות משוכנע יותר ויותר,ש”האח הגדול” ונציגיו בודקים את כל צעדיו. כך שהוא עושה ככל ביכולתו כדי להתקבל. צדקה? אין בעייה, הוא יחלק את הריהוט, הוא גם מוכר את הדוכן שלו ואפילו צרצר מסכן מגוייס כסימן שאכן הוא יתקבל.

העובדה העצובה ביותר, שאשתו מרי מטיחה בפניו, שהוא נשכח, ושרומא ו”האח הגדול” פשוט לא מביטים לכיוון שלו( אני חושב על ביטוי הרבה יותר וולגרי ונכון, אבל אתם  כבר תנחשו) הפתרון מגיע מכיוון השותף לשעבר מיקלה(ננדו פאונה, השחקן היחידי המקצועי כמעט בסרט)- הדת. האומנם?

בטקס דתי, בסוף, הסרט מתגנב לו לוציאנו חזרה לדת העתיקה שלו- הריאליטי, הוא מסתנן לו לבית האח הגדול, ונראה בסצינה האחורנה מתפרקד לו על ספה וצוחק, תוך שהוא מתמוטט והולך לו לתוך צחוק חסר ישע. על מי הוא צוחק” על עצמו וטפשותו? על החזרה בתשובה? על הדת ההיא? על הדת הטלוויזיונית הזו? אין תשובה לךשאלות הללו, לפעמים זה טוב,  לא כל הסרטים חייבים סוף פתור היטב וסתום מכל הכיוונים. לפחות לא בסיפור מעין זה. המצלמה מטפסת לה למעלה, עד שאנו מצויים בצילום אווירי, של נקודה קטנה באולפני צינהציטה המצויים ברומא המואפלת, ואנחנו(אני) יוצאים מהסרט עם מעט עצב ואופטימיות זהירה.

  מתיאו גארונה, בסרט זה ובמותחן המעולה”גומורה”, מייצב את עצמו כבמאי מגוון שאינך יכול לתייגו(כפי שניסה לעשות

זאת באומץ רב פסקלה אינאנונה בביקורתו מיוני 2012 בירחון הבריטי Sight and Sound”)

גארונה הוא גם ג’רמיי ודה-סיקה, סקולה ודה-סנטיס, ויסקונטי ובלוקיו, מוניצלי ומורטי, סטנו ופזוליני. הוא כל אחד מהם וגם קול משלו.,

המשחק מעולה, כל השחקניחם לבד מפאונה, הם לא ידועים, לפחות אני לא מכיר אותם. אניילו אריאנה הוא פשוט תענוג של שחקן. אני חושב על טוטו הקומיקאי הנפוליטני שאני צופה בו, פניחו מביעים את כל קשת הרגשות האנושיים שאדם יכול להביע. לפי ראיון בה”ארץ” הוא אסיר עולם, שנמצא בתהליך חנינה, אם הבנתי נכון, שיושב בבית הסוהר על קשרים  והוא שחקן תיאטרון וטלוויזיה עסוק למדי, וזוהי עבודתו הראשונה כשחקן קולנוע,הוא פשוט מסתנן לתוך הלב שלי. אני מוצא עצמי גם חש צער וגם מריע לו בסרט לורנדה סימיולי כמרי היא פלא נוסף. עד כה היא עשתה רק שלושה סרטים, אבל אלוהים! איזה פרצוף ואיזו שחקנית. היא לא יפה, אבל הסצינה בה היא מתפוצצת על בעלה,  או נלחמת על כך שהכיסא שלה יוחזר חזרה ולא יעבור לידי קבצנים, הסצינה בה היא הולכת בגשם ומעיפה מבט עצוב על הדוכן דגים שהיה בבעלותו. הסצינות הללו כל כך חזקות, שאני פשוט מתייגן כקלסיקות משחקיות.

אז מה גזר הדין שלי?”ריאליטי” הוא פשוט סרט גדול, תענוג לצפות בו, המוזיקה של אלכסנדר דספלנט מעולה, הצילום של מרקו אונורטו הוא חגיגה לעיניים. שימו לב לצילום הפותח, המשחק הנהדר של אור וצל, ואם לסכם- הסרט הוא שביל אופטימי לתעשיית הסרטים האיטלקית המוכה, שהיא כעוף החול המתנער לו באופן בטוח מהאפרץ

 

 

 , 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s