הקולנוע העולמי שנת 2013- סיכום שנה

הקולנוע העולמי שנת 2013-
כן כן קוראי הנאמנים שצעדו עימי ברחבי הקולנוע האמריקני, הגענו לסוף. הפעם שלא כמו ההסתגיגויות שלי, לא היו לי כלל אכזבות מהקולנוע העולמי. ההיפך, מדינתנו רויית הנסים סיפקה לנו גם הפעם מספר סרטים, שאחד מהם איכזב אותי, אבל היתר היו סרטים מוצלחים מבחינתי.
והעולם? הוא סיפק לי סרטים מהנים ביותר.

נתחיל מהסרטים הלטינו-אמריקנים והספרדים.

הסרט של פדרו אלמודובר”לעוף מהתרגשות” ושני סרטים צילאנים, האחד משנת 2012″לא” והשני”גלוריה” מהשנה, סיפקו הצצות יפות להפליא על מצב המדינות הללו.

“לעוף מהתרגשות” קצת חטף, לא ברור לי למה. הסרט הוא משל מצחיק וגם מכמיר לב על ספרד של יום. מטוס שטס למדינה דרום-אמריקנית, נתקל בבעייה ועליו לשוב, אלא שאין לאיפה, כך הוא חג לו וחג, עד שנמצא מקום- שדה תעופה חדש בגליסיה- מכורתו של אלמודובר. הסרט מצחיק, עתיר בדיחות, ועמוס כוכבים מקומיים מאנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז כזוג פועלי נמל תעופה נשוי, ועד לחוייאר קמרה, קרלוס ארשס וריקרדו דה לה טור כשלישיית דיילים הומואים מוחצנת, ששרה את שיר הדיסקו”אני כל כך מרוגש”, באחד משיאי הסרט. לדעתי אחד מהסרטים המלבבים של השנה, ומהאופטימיים שבהם.

אופטימיות אחרת, היא סרטו של פבלו לראיין”לא”, המבוסס על מקרה ואיש אמיתי. רנה סברדה, הוא פרסומאי גרוש, שמוכר מוצרים, הוא מקבל עליו להפיץ את התעמולה נגד פינושה, לקראת משאל עם, שצפוי להכריע בעד פינושה(כן) או נגדו(לא). זהו סרט פוליטי מעולה, שלא מותיר כלל רושם של מאמר מערכת, או של הטפה מטופשת של שמאלן שהוא במקרה במאי. כאן יש לנו איש עם פגמים, שמוצא עצמו מעורב בפוליטיקה הרותחת של ארצו, גל גרסיה ברנל, שוב מגיש כאן משחק מצוין, ציני, של איש שהופך מציני למעורב, בלי להשתנות ממש. ההיפך. בסוף הסרט, הוא אף חוזר לסורו.

“גלוריה” הוא סרט שונה עד מאוד, סרט נשים מעולה, על גרושה שמסרבת להזדקן, ועל יחסיה הנמשכים/נפסקים עם מנהל פרק שעשועים, שלמרות עברו הצבאי הוא רכיכה הנשלטת בידי גרושתו ובנותיו הנצלניות. סרט מאתגר, אם ניקח בחשבון שסבסטאין לליו הבמאי בעצם שייך לחברה מצואיסטית( ובואו לא נהיה תמימים רוב החברה העולמית, כולל אנחנו הם חברות מצואיסטיות), והוא שוחל חץ מושחז ומורעל היישר לתוך הטמטומת המצואיסטית הזאת, בסרט מצחיק, מרגש, שהכוכבת שלו פאולינה גרסיה היא כוכבת שנושאת את הסרט על כתפיה החסונות.

איטליה הייתה במשך שנים תעשיית סרטים מדשדשת, והינה הפתעה- שני סרטים שמתארים את החברה האיטלקית בשני צורותיה החברתיות הקיצוניות, האחד דרמה מתעדת, שני סטירה מצחיקה וטרגית כאחד.”קיסר חייב למות” משנת 2012, הוא סרטם של האחים טוויאני, שמתעדים הצגה של שייקספיר”יוליוס קיסר” בתוככי כלא בו שוכנים האנשים המסוכנים במדינה. רוצחיים, סוחרי סמים, אנשי מאפיה, מגלמים כאן את האנשים במחזה השייקספירי( להוציא את השחקן שמגלם את ברוטוס שהוא למעשה שחקן מקצועי ואסיר לשעבר!), העבודה על המחזה, המחזה עצמו- שקטעים ממנו מוגשים כאן בצורה כל כך חזקה , כל כך מרגשת, שמצאתי עצמי נאבק בדמעות.
השורה האחרונה שנאמרת בידי אסיר:”עד עכשיו תא הכלא היה הבית שלי, כעת, אחרי שאני משחק בהצגה, הוא הפך לכלא”, היא הצהרה אנושית, על חירות היצירה שיכולה להביא את רוח האדם לגבהים, גם אם אותו אדם הוא רוצח.

“ריאליטי” מתהדר אף הוא בשחקן אסיר, שעובד למחייתו בתיאטרון ובקולנוע ובטלוויזיה( הוא שפוט למאסר עולם, ומצוי במעין כלא פתוח), סרטו של מתיאו גארונה, מתאר מה קורה שמוכר דגים נפתה להאמין שהוא יהיה בבית ה”אח הגדול”, העובדה שנזרק, הופכת אותו לפרנואיד שמושכנע שהנה הנה באה הגאולה. כמובן, שראיתי כבר סרטים על כוחה המטמטם של הטלוויזיה, כולנו ראינו, עוד משנות ה-50, אבל כאן מה שהופך את הסרט לחזק, הוא השחקנים המקצועיים והחובבים שכולם מנאפולי, שמטעינים את הסרט בזריקה חיונית, מהצד השני הצילומים של המבחנים בצינהציטה, פעם מעוז תעיית הסרטים והיום אתר עלוב לתוכניות טלוויזיה מטמטמות שכל, חזק מאין כמותו.

מאוסטרליה הגיע”האבנים הכחולות”, סרטו של וין בלייר, מבוסס על מחזה שכתב התסריטאי טוני בריגס, בנה של אחת מחברות הלהקה. ארבע צעירות אבוריג’ניות שאחת מהן קיי היא הבהירה מכולן, דבר שמחריף את היחסים ביניהם, מתגלות בידי דייב, אמרגן כושל של תחרויות זמר. הוא משכנע אותן לעבור לשירי נשמה ולא לקנטרי, ומשכנע את שלטונות הצבא האמריקני לתת להן הזדמנות ולתור את בסיסי הצבא האמריקני בוייטנם של שנת 1968. זהו סרט חזק, שמתאר גם את הגזענות האבוריגינית, הלבנה, את אחוות הדפוקים עם האפרו-אמריקנים, ואת הכוח של המוזיקה, שיכולה וצריכה לגאותל את הפרט. המשחק המעולה של כריס אודאוד כדייב, דבורה מיילמן, גס’יקה מאובוי ומירנדה טפסל ובעיקר שרי שבנס כקיי בהירת העור, שאתה פשוט רוצה לחבק אותה ולנחםאותה שהכל יסתדר בסוף, מעולה.

שני סרטים צרפתיים, הביאו את שאלת הנשיות הצעירה למסכי הקולנוע. שניהם שנויים במחלוקת. האחד סרטו של פרנסואה אוזון”צעירה ויפה”, מתאר את ארבעת העונות- שנה בחייה של צעירה, שבוחרת כך סתם להיות נערת ליווי. מותו של אחד מהלקוחות, מביא אותה להיאסר בידי המשטרה, הוריה מזועזעים, מביאים אותה לפסיכיאטר, שמנסה לשקם את חייה.

זהו סרט, שנחשב כסרט ששונא נשים. ההיפך! אין בסרט הזה מאומה משנאת נשים, נכון היותו של הבמאי הומוסקסואל, יכולה אולי להדגיש את זה. אבל, המוצא לא ממש הנקודה כאן, מה שנכון כאן הוא משחק המצויין והסיפור המרתק, שמביא לך את הצעירים באירופה להיות מוצגים כאנשים שבחירות לכאורה סתמיות עתידות לשנות את חייהם.

סרט אחר”כחול הוא הצבע העמוק ביותר” של עבדלטיף קשיש, זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן השנה. הצעקה הגיעה אח”כ שלאה סיידו אחת מהכוכבות, האשימה אותו בניצול לרעה, בעוד שאדל אקרסופולוס, השחקנית השנייה הגנה עליו בלהט לא פחות.
הסרט מתאר את התבגרותה המינית של אדל, והיצמדותה לנערה מבוגרת ממנה במספר שנים, ממעמד גבוה יותר. קשיש מנצל כאן את סיפור האהבה, שיוביל בסוף לפרידה, כמלחמת מעמדות, שאף אחד לא מנצח בה. משחקן של צמד השחקניות,הוא כל כך מופתי, ולאקרוסופולוס היגיע לזכות בכל פרס אפשרי, בעוד שסיידו היא מצויינת לא פחות, בתור אישה שהמעמד הגבוה שלה יביא אותה לנטוש את אהבתה האחת.

הקולנוע הישראלי השנה הותיר אותנו לא מעט פעורי פה.

נכון הייתה אכזבה אחת:”בית לחם” של יובל אדלר, זכה בפרס אופיר, זכייה לא מוצדקת לדעתי. זהו סרט מתח יעיל למדי, שהולך לו שוב בנתיבים המעייפים והמשעממים של הפלשתינים מול המלאכים שלנו, איש השב”כ המלאכי נרצח בידי ילד פלשתיני מבולבל, שהוא למעשה גרוע כמו כל הפלשתינים, כולם חארות למדי בסרט הזה.
העובדה שהסרט נכתב בידי עלי וקאד, כתב השטחים של YNET, עוד מקשה על הסרט. ואקאד היה צריך לדעת יותר לא להפוך את הסרט הזה לפלקט שמתאר את השב”כ כמלאכים, הם לא. ממש לא, חלקם ממוצעים, חלקם טובים, אחרים זבלים ממש. הסרט לא מתאר בכלל את המורכבות הזו, לא הפלשתינאית ולא הישראלית.
אבל, בכל זאת יש לנו יבול סרטים:”פלאות” של אבי נשר, למשל, סרט אפל מצויין, שאני הוא אחד מהאנשים המעטים שאהבתי, ועליו כבר כתבתי שסיכמתי את השנה העברית.
“מי מפחד מהזאב הרע?” הוא סרט בעל אורות וצללים-. יש צללים- למשל סוף ממש צפוי, או למשל הדמות של דובלה גליקמן, שמגלם את אביו של צחי גראד בצורה שמזכירה לי את”זהו זה” יותר מאשר הסרט. אבל, הסרט הוא קומדיה שחורה ומותחת, על הגבריות הישראלית, שמוצגת במלוא טמטומה, שחצתנותה, אטימותה וטפשותה. האב הנקמני, והבלש שמועבר מהחקירה, שמגלמים צחי גראד(האב” וליאור אשכנזי( החוקר), מצויינים ממש, והפינג פונג ביניהם הוא מופתי. קאייס נאשאייף תורם דמות של ערבי משועשע, שומר יערות, רכוב על סוס, שלועג לא מעט לטיפשותם של הגברים הישראלים.
שני סרטים הסתכלו על סצינת הנוער הישראלי. האחד- שהיה חייב לזכות ב”אופיר” ולא זכה הוא “הנוער” של תום שובל.
נכון, כתבתי כבר על הסרט, וכולכם בטח יודעים- מי שלא יודע יודע כעת- שאני ותום בני המאומץ קולנועית ומנטאלית, כפי שאני מכנה אותו( דן אחיו, עמית איצקר ויותם כיסלו הם שלושת הבנים האממצים הנוספים), עבד איתי. כך שאני ממש משוחד, אבל מה לעשות? ההיסטוריון שבי מסתכל על העובדות, והעובדות מדברות מבעד עצמן. אני יודע שיש כאלו שלא משתגעים על הסרט, אבל אני כן. בלי בושה.

הסרט מתאר את נסיונותיהם של צמד אחים, אחד חייל ושני תיכוניסט שעובד כסדרן קולנוע לסייע להוריהם שעומדים לאבד את הדירה שלהם. האב, נזרק מהעבודה ומתקשה לתפקד, האם עסוקה בפעילות פוליטית מקומית. השניים חוטפים נערה ממשפחה אמידה, אבל החטיפה הזו לא מביאה כלום.
זהו סרט שהתסריט שלו, המשחק, הכול עובד עליך כאגרוף בבטן, הוא בעל הומור שחור ומושחז ודרמת מתח. סצינת החטיפה באוטובוס, היא מלאכת מחשבת של צחוק שנתקע לך בגרון, אבל קיים עם אלמנטים של סרט מתח. המשחק של האחים קוניו, משה איבגי ושירילי דשא בתפקידים עוצמתיים ממש, הופכים את הסרט הזה לסרט הטוב השני שראיתי מייד אחרי הטוייאניים.

“שש פעמים” של יונתן גורפינקל בימוי ורונה סגל תסריט חותם כאן את הרשימה. סרט מטלטל, שגיבורתו(יסמין לוי) הופכת במהלך הסרט מרצונה לחשפחת מין, כדי לזכות באהבתו של צעיר אדיש אליה,חת מין, מנוצלת בידי תיכוניסטים ממשפחות עשירות, סרט שיכול היה להפוך לטלנובלה, הופך לפצצה ממש. אתה רואה לפניך את הנוער של היום, ותוהה למה להם לאירנים לנסות לפוצץ את ישראל? למה לחמאס ולחיזבאללה למחוק אותה מהפה? תנו לנוער הבהמי הזה לעשות את המלאכה, אם היה אי פעם סרט פוליטי, לא פחות מ”הנוער”: שהוא פוליטי גם כן, שמתאר את מלחמת המעמדות בחברה הישראלית שלנו כמאבק נואש וחסר סיכוי, שמזמין אותך לנסות לעשות משהו דרסטי שישנה את התמונה, הרי שסרטו של גורפנקל הוא המראה המפחידה והמצמיתה הזו. סרט מטלטל, עוצמתי, משוחק בידי יסמין לוי, ושחקנים לא מקצועיים באורח מצמרר ומטלטל ביותר.

הסרטים הטובים של 2013- העולם
1)”קיסר חייב למות”(2012)-האחים טוויאני
2)”הנוער”-תום שובל
3)”שש פעמים”-יונתן גורפינקל
4)”ריאליטי”-מתיאו גארונה
5)לא”- לריאן
6)”צעירה ויפה” אוזון-
6א’)”פלאות”-אבי נשר
7))”כחול הוא הצבע העמוק”קשיש
(8″מי מפחד מהזאב הרע?”(אהרון קשלס ויניב פפושדו
)9″האבנים הכחולות”(וין בלייר)-)””
)”לעוף מהתרגשות”-אלמודובר
10 א’)”גלוריה”-סבסטיאן לליו
מאכזב קשות“בית לחם”

Advertisements

סיכום השנה החדשה- חלק ב- קולנוע עצמאי אמריקני

הקולנוע העצמאי האמריקני- 2013-סיכום שנה

וידוי קטן, אני מעודד ומאוהב בקולנוע העצמאי האמריקני, אני באמת אוהב את עבודת הבמאים שם, חלקם גם מציגים בפני תמונה מדוייקת של ארה”ב, הרבה יותר טובה מזו של פוקס הימנית או CNN השמאלנית כאילו.
כמובן, יש הרעים, לעיתים מצאתי עצמי כלוא בתוך סרט עצמאי עמוס קלישאות, מכובד ומפוהק, ושם לב לנשים המושכות שיושבות לפני או מצדדי, אבל לא מאחורי, חס וחלילה רק זה עוד חסר לי.
אולם, השנה היו הפתעות וסרטים ממש מצוינים שבאו מצד הקולנוע העצמאי האמריקני, שהציגו לי אמריקה שאני לא ממש יעדתיה( איזה מילה תנשמו ונמשיך). על חלקם כתבתי באריכות, על חלקם אני מוצא זמו לכתוב כאן, וצר לי על עצלנותי וההזנחה שלי. לא מגיע לכם, ואתם צודקים. אז הנה סרטי הקולנוע העצמאי-INDIE- של 2013.

בואו נתחיל עם סרט קנדי תיעודי, של השחקנית-במאית שרה פולי”הסיפורים שאנו מספרים” הוא לדעתי הסרט של השנה. סרט תיעודי, שהוא מלודרמה, סרט בלשי שמגולגלים לסרט מפותל של זהות, בגידה ועל הכל- סרט נועז שנעשה בידי השחקנית-במאית שרה פולי, שעשתה סרט שכנותו, האהדה והדיוקן המריר מתוק של משפחה התעלתה על כל סרט בדיוני שיצא מהיבשת הצפון-אמריקנית.

מייד אחריו בא הסרט “מקום בתוך היער “, סרטו של דרק סיאנפרנס, המתאר באופן מכמיר לב את הבחירות ששני בני אדם עושים בחייהם, שני הגיבורים לוק אופנוען פעלולים ואייברי קרוס, שוטר שאפתן, הראשון מגולם בידי ראיין גוסלינג, והשני בידי ברדלי קופר, שני אנשים שישלמו מחיר כסד על בחירותיהם שישפיעו על הסובבים אותם. גוסלינג, קופר ואווה מנדז כרומינה האישה הזנוחה של לוק מגישים לנו משחק מעולה, והסרט מותיר אותך אחוז מחשבות להמון זמן אחרי שראית אותו.

אם מישהו צריך להשוות את הוליווד עם הסרט העצמאי האמריקני של שנה זו, יש לי בשבילו שתי מילים- מייקל שאנון. השחקן המרשים הזה תרתי משמע, 2 מטר גובה, הוא שחקן אופי מעולה, שנוצל היטב בסרטו של ג’ף ניקולס: “הסיפור שלי עם מאד”, ומצד שני בוזבז אנושות ב”איש הפלדה”. בסרטו של ניקולס הוא מגלם צוללן, שמאמין עמוקות בפילוסופיה של נערי החוף, וניחן גם בהיותו רודף שמלות מדליק ומבריק. אבל ל”סיפור שלי” יש גם אוסף מרשים לא פחות של שחקנים ושחקניות. מתיו מקונהיי בתפקיד הראשי, מגיש הופעה בלתי רגילה כאסיר נמלט, שחיזוריו הפאתטיים אחרי ג’וניפר, אישה שלא בטוח שהיא בכלל מאוהבת בו, ושהיא המקור לצרותיו( בגילום מדוייק מאוד ויפה להפליא של ריס ווית’רספון כיפהפיה דרומית מבולבלת למדי). אבל הסיפור הוא לא ממש על מאד, זהו סיפור על ילדות ותם הילדות שמנופץ לרסיסים. שני ילדים אליס ונקבון, שמוצאים את מאד ונמשכים אליו בהרפתקאה מסוכנת, אחד מהילדים יאבד את ביתו והשני את תמימותו, שניהם יקבלו היבט נוסף על החיים. יתרה מזו, זהו סרט על הדרום האמריקני, בדרך כלל הדרום הוא רקע או לנוסטלגיה דביקה או לסיפורים ביזאריים מתוצמרתם של פוקנר וויליאמס, לא הפעם. הפעם הדרום מתפקד כאיזור גיאוגרפי לא סמלי, אבל מרתק מבחינה סיפורית.

“נאהבים מחוץ לחוק” של דייויד לאברי, הוא עוד משל דרומי(טקסס), סיפורם שדל הנאהבים האומללים רות’ גטרי( רונ אמרה שוב בהופעת משחק מצויינת) ובוב מלדון( קייסי אפלק במשחק מצוין לא פחות), הנאהבים האומללים, שמסתבכים עם החוק, ובמהלכו מקריב בוב את חירותו למען רות’,. הקרבה זו, מביאה את הסרט לתהליך טרגי נוסף, שבוב נמלט כדי להתאחד עם התינוק ואהובתו, שלא בטוח אם היא רוצה אותו, שבעקבותם דולקים שלושה אנשים מרושעים ללא סיבה נראית לעין. הטרגדיה היוונית-אמריקנית הזו, יכלה להתקבל כאוסף של שטות ונפיחה פלצנית, אבל נס קורה ודייוי לאוורי מוכיח עצמו כיוצר ששווה להשקיע בו את תומת הלב שלי לפחות כצופה.

בשנת 1995 נפגשנו לראונה עם ריצ’רד לינקלייטר וגיבוריו
בסרט “לפני הזריחה”, השניים נפגשו בשנת 2004 בסרט “לפני הזריחה”, וכעת ב”לפני חצות”, אנו נפגשים בהם בפעם השלישית. ייתכן ולינקלייטר חשב על אנטואן דואנל וטריפו, אבל איתן הוק, לחינקלייטר וג’ולי דלפי כתבו שלושה סרטים מצחיקים, מדוייקים, שמציגים לנו לא רק את הגיבורים במלו אי שלמותם, הפעם הםן נשואים עם שתי בנות, אלא את הספקות, האהבה שעדיין נוצרה, אבל מצוייה בקשיי התבטאות, איתן הוק , ג’ולי דלפי ולינקלייטר הביאו לנו סרט אינטימי, שבו אתה צופה כמציצן חסר בושה בשכנים שלך, ולומד לבסוף להכיר אותם ואת פגמיהם.

שתי אכזבות היו בתחום הסרט העצמאי. לי דניאלס, מפיק לשעבר היה לבמאי הרשים אותי עם “פוש” ו”העיתונאי,, אבל “המשרת” סרטו הלשישי הוא סרט עתיר קלישאות, מאכזב ברמות-על,מה שיכול היה להיות סיפור טוב, הפך לסרט מכובד במלוא מובנו השלילי. שורת כוכבים ארוכה ומכובדת, מפוהקת וזחוחת דעת עד כדי הקאה מבחינתי לפחות( אלן ריקמן כרייגן וג’יין פונדה כננסי, למשל), והדבר היחידי החיובי שניתן לומר על הסרט הזה, הם פורסטט וויטקר ואופרה וינפרי כזוג הנשוי, שאיכשהו מציל קצת את הסרט מלהיות סרט מכובד ורע.
“יסמין הכחולה”, הוא עוד אכזבה, קצת יותר טוב מסרטו של דניאלס, זהו סרטו ה44, כן רבותי וגבירותי ששת קוראי הנאמנים, זהו מספר הסרטים שעשה עד כה וודי אלן. סרט מלא בפלשבקים, ומתאר את סיפורה של ג’סמין שהתחלנה עם אל, שהפך לנוכל, ושלמעשה היא זו שאחראית הן לגורלו והן לגורלה, ג’סמין היא אישה ששפיותה מתערערת, ושנוסעת לאחותה הענייה בסן-פרנסיסקו, כדי להתחיל מחדש. ניסיונו של וודי אלן למזג את טנסי ווליאמס עם קומדיה מרירה-מתוקה, לא ממש עובד. זה ממש חבל, הסרט חורק לו לא מעט, אבל קייט בלנשט וסלי הוקינס במפגן משחק שמתעלה מעל החומר מצילות את הסרט, יחד עם פיטר סקרסגרד, לואי סי.קיי ועל הכול בובי קנאוולה( שצ’ילי שלו הוןא פשוט נינה משחקית של קומיקאי ושחקן דרמטי, שווה לשים אליו לב, הוא היה מאפיונר מטורף ב”אימפריית הפשע”, והסצינות שלו בסרט מצילות את הסרט משיממון), אבל בכל זאת, אם לסכם צר לי מאוד לראות את המגע קסם של וודי אלן מחליד לו והולך, בחלוף השנים.

שתי קומדיות האחת קומדיה רומנטית והשדנייה קומדיה נשית משלימות את היבול המשובח של סרטים עצמאיים-אמריקנים. “דיברנו מספיק” של ניקול הולפסנר, ו”פרנסס הה” של נח באומבך הן קומדיות מקסימות, האחת היא קומדיה רומנטית כפי שצריכה להיות קומדיה רומנטית, הנייה היא סרט נשים מקסים מלבב.
“דיברנו מספיק” , מספר את סיפורם של אווה ואלברט( שעובד בעבודה דומה למה שאני עושה בסינמטק, בגלל זה אני אוהב אותו), אווה היא מסזיסטית, שנתקלת במסיבה באלברט. שניהם גרושים,ולכאורה נמשכים זה לזו, אבל לקוחה אחרת של אווה, משוררת בשם מריאן(קתרין קינר), מסבכת את המצב, שהיא מספרת לה סיפורי זוועות על האקס שלה, שמתברר במאוחר יותר כאלברט. מזמן לא נהניתי מסרט שמתאר סוף כל סוף אנשים מבוגרים שיכולים להקסים ולהצחיק אותך לא מעט, סרט קומי מעולה, מרגש במידה, מבויים לעילא ועילא, וחבל על מותו של ג’יימס גנדולפני שאלברט שלו הוא מופת לפגיעות גברית, כשם שגוליה לואיס-דרייפוס מצויינת כאווה, שמנסה להחזיק מעמד בעולם הפנויים/פנויות, כאחד שהוא בגיל שהלם, אני יכול לומר לכם שזה מצחיק וקשה כאחד והסרט הזה מתאר את המצב כמו שהוא.

גרטה גרוויג שמחוללת לצלילי דייויד בואי “אהבה מודרנית”, הוא דימוי כל כך חזק, שאני עדיין זוכר את הסרט. אבל לא רק זה. משום ש”פרנסס הא”, מתאר את עולה של צעירה, שמנסה להיות משהו, ולבסוף מתפשרת על מה שיש. סרט על חברות נשית שנתקלת בבעיות, בין פרנסס לחברתה( רוני סמנר). ועל הפשרות שבסוף כולנו עושים בחיינו. סרטו של נח באומבך, מצולם בשחור- לבן, בחירה קצת תמוהה אבל לא מהווה בעייה כלשהי, המשחק המדהים של גרוויג, ההבנה מדוייקת של באומבך את מצבן של הנשים, הוםפכות את “פרנסס ה” ליהלום של ממש.

הדרוג של הסרטים העצמאיים של שנת 2013-
1)”סיפורים שאנו מספרים”(קנדה-תיעודי9
2)”המקום מעבר ליער”(2012)
3)”פרנסס הא”(2012)
\4)”הסיפור שלי עם מאד”
5)”דיברנו מספיק”
6)””הנאהבים מחוץ לחוק”
7)”לפני חצות”
8)”יסמין הכחולה”(רק בגלל בלנשט, הוקינס,ף בולדווין וקנאוולה)

המאכזב של השנה
“המשרת”

סיכום השנה- טוב מוכרחים מתישהוא- חלק ראשון-הוליווד

שלום לכם ששת קוראי היקרים והנאמנים

לפני 8 חודשים( מרץ) פתחתי את הבלוג שלי בשאלה:”למה גרסאות חוזרות?”, כתבתי על הגרסה האומללה של “גמביט”. מאז עברו לא מעט חודשים, איבדנו שני איקונות תרבות- הרב יוסף ואריק איינשטיין, איבדנו את פיטר אוטול, אלמור לאונרד, ג’ואן פונטיין וג’יימס גנדולפיני.

אז ככה, אני לא ממש מאמין בחוקים , אז אם לא איכפת לכם, אני מסכם את סרטי 2013, עם לא מעט סטיות ל2012, אין חוקים בכלל, ואני נותן רשימה אישית שלי בלבד, לגבי שלוש קטגוריות- הוליווד, קולנוע עצמאי ושאר העולם. כך שיהיו לכם שלוש רשימות. עוד דבר, לא תאמינו עלי, אני היסטוריון ד”ר להיסטוריה, ואם יש דבר שאני מאמין בו ושההיסטוריה לימדה אותי זה שיש עולם ב50 גוונים של אפור( לא קראתי, אני מהפעילים ולא מהסבילים שזה נוגע למין), ואין בכלל חלוקת ש/ל(שחור- לבן). כך שבביקורות שלי היו גם לא מעט אורות וגם צללים. היו כאלו שלר ראיתי(“היועץ” למשל, או הסרט של סרג’יי לוניצה, אם יש משהו שאני מצטער עליו זה לוניצה, שמעתי ש”היועץ” הוא זבל צלולואידי, אז מהבקרוב וממה שקראתי אני לא יכול לומר אם זה מוחמץ, או פשוט זבל סוסים, )

היו סרטים שאהבתי ולא כתבתי עליהם, זו הסיבה למה יש סיכומים- כדי שאני אתעכב עליהם.
אה כן, יש בוודאי כאלו גאונים וחכמים מקרב מבקרי הקולנוע שלנו, שהם כבר היו פה מאז תקופת המבול , לכן אני ממש לא מסוגל להתחרות בידענותם המופלגת ובחוכמתם כי רבה, אז זהו חבר’ה תאלצו להתספק בי ובדעותי.. יאללה נתחיל!

הוליווד- 2013- על פרשת דרכים חלק אלף
בהתחלה, היו לא מעט הפתעות. סוגת הסרט האפל והמותחן נכנסה בענק עם שדני סרטים ששימחו אותי לאין קץ. האחד הוא:”תופעות לוואי” סרטו האחרון של סטיבן סודרברג)(“חיי עם ליברצ’ה ” הוא סרט טלווזיה), יצירת מופת משובבת נפש. שתי פאם פטליות בדמותן של רוני מארה וקתרין זטה-ג’ונס. בכלל רוני מארה מתלבטת כשחקנית מגוונת. הוסיפו לכך משחק מעולה של ג’וד לו, כפסיכיאטר שהופך לקורבן ולבסוף למנצח,ויש לנו מותחן מעולה, סרט אפל, שלצערי חלף לו מתחת לרדאר.
“אסירים” היה עוד סרט אפל משובח. במאי הסרט הקנדי דניס ווילנב, יצר כאן דיוקן קורע לב של משפחות שפשוט נמחצות תחת ארוע טראומטי של ילדה שנעדרת, הדיוקן של קליבר( בגילומו המופתי של יו ג’קמן), והבלש לוקי( ג’ק גיחלנהול המופתי לא פחות), הוא דיוקן מטריד של גבריות אמריקנית אובססיבית שמתפרקת בהדרגה, מריה בלו וויולה דייויס, מגלמות את הנשיות האמריקנית שכמעט ולא עומדת בלחצים. הוסיפו לכך,גם תמונה מדכאת של אמריקה וחצרותיה האחוריים והנה לכם סרט אפל, מותחן מעולה, שמחזיר לסרט האפל את מקומו הראוי.

אבל, אם הסרט האפל ניצח, הרי הסרטים הראותניים-הBlockbusters- הם מקרה שראוי לתת עליו את הדעת. שוב ושוב חזינו לנו בסרטי לונה פרק שיצאו משליטה, וחיזקו לי את הדעה שבעל הבית לא רק שיצא מדעתו, אלא שאושפז בכפייה, וייתכן אפילו שמצוי בכלל מחוץ לארה”ב ולהוליווד. מקרה קלאסיח שכזה הוא:”איש הפלדה”. חייו של סופרמן הפכו לסרט מתיש לחלוטין, אכזרי, הרסני, שהותיר אותי ללא שום רחמים או אהדה לגיבור הסרט ולאנשים שסובבו אותו. גרוע: שאני מתחיל להתגעגע לגרסת הנפל של סידני פיורי”סופרמן 4″, אז באמת משהו לא בסדר עם הסרט. אפילו”סופרמן חוזר” הנפל הקודם של האחים וורנר נראה טוב, כאן שררו לא רק חורבן, דיכאון, אלא גם גישה מטופשת של:”בואו-נעשה-כבר-את-הסרט-בלי סיפור–בלי משחק”. הגישה של שיווק על ערכי הפקה כמו סיפור ובימוי שחקנים למשל, נמצאת גם בסרט אחר.
“ההוביט-מפלתו של סמאוג”, פיטר ג’קסון עשה סרט טיפה טוב מאשר החלק הראשון, אבל שאתה ממציא שלל דמויות חדשות כמו אוונג’לין לילי המגלתמת את האלפית הג’ינג’ית בלי צורך, תוך התשה של הצופה עד כדי בחילה ממש, זה לא ממש הרעיון שלי לסרט טוב.

בכל זאת, למרות דעותי הנחרצות נגד המשכונים, סיפורים לפני, וגרסאות וחזרות, עלהים הכרזתי מלחמה דון-קישוטית בעליל, הנה היו בכל זאת הפתעות. ” האויב בתוכנו-סטארטרק”, כאן היה לנו נבל בעל שלושה מימדים, מיוסר לא פחוןת מקפטן קירק, שמוצג כאן כאדם בעל פגם מוסרי אחד או שניים( בנדיקט קמברבץ כחאן הוא פשוט מצוין, מי שלא מאמין ולא ראה את “שרלוק” או”החפרפרת” פשוט מפסיד שחקן מעולה), כך נוצר לו המשכון מרתק, וסרט ארועים מצוין. וג’י.ג’י.אברהמס מוכיח שוב שהוא במאי מעניין, שיכול גם לעשות סצינות מרהיבות וסצינות אינטימיות.

אם הסרטים הללו היו רעים, הרי שבתחום הקומדיות ההוליוודיות ניתן לבכות אולי על מר גורלה של הקומדיה ההוליוודית, אך ראו זה פלא.”חמות אש” הפציע לו, פול פייג, עשה כאן קומדיה מוצלחת, מצחיקה, מותחת, עם שתי הופעות קומיות מרנינות ממש של קייט בולוק ומליסה מקארתי. קשה לי להאמין, שהמקלדת שלי רושמת את זה, אבל בולוק הוכיחה עצמה השנה כשחקנית מצויינת, ואני כותב את זה לא תחת איום אקדח, אלא פשוט היא טובה, ממש טובה. לא רק זאת אף זאת, הסרט הוא אחד מסרטי הנשים המוצלחים של השנה,.
“RED 2″, היה עוד קומדיית פעולה שעבדה, למרבה הצער העדרו של מורגן פרימן הורגש. פרימן, הוא עוד תוספת טירוף קטנה בקומדיית הפעולה על קשישי הסי.אי.איי וחברותיהם, שגרמו לי הנאה לא קטנה.

עוד קומדיה, שהיא שילוב בין סרט אפל הייתה:”רווח וכאב” של מייקל ביי. האמת, אני לא מחסידיו של הבמאי הזה, אבל “רווח וכאב”, הוא עד כה סרטו הטוב ביותר. ציני ומטריד, זוהי קומדיה שחורה להפליא ומעולה, שמזהירה את אזרחי העולם לא לבטוח בחלום האמריקני ומציעה דרכים להימנע מלחשוב עליו טובות. החלום האמריקני בסרט זה מתפשל ומתפדח לו,(אגב, הסרט מתבסס על ארוע אמיתי ומפחיד בהרבה), שילוב של קומדיה וסרט מתח, בעל קצב מהיר, סלפסטיק ואפיון דמויות מצחיק, שמחוזק בידי הופעתם הלא פחות ממעולה של מרק וולברג, דויין ג’ונסון(דרך אדירה מאז”מלך העקרהבים”) ואנתוני מקי. המוסר השכל של הסרט יהיה תקף, כל עוד יאמינו באשליית החלום האמריקני( עצה אחת מטעם הסרט: אל תקשיבו לגורואים שעושים כסף מלעשות קופה על פרייארים חורנים, ואל תסמכו יותר מידי על מודלים לחיקוי שמקורם בפיקציות)

הסרט הביוגרפי הוא תמיד סוגה בעייתית, וכאשר הוליווד תקועה בלי סיפורים מקוריים, היא אצה לה כבדואי הצמא למיים, שחש לבאר ונאת מדבר בסהרה, אל מעיין סוגת הביוגרפיה הלא נדלית. “קפטן פיליפס” הוא דוגמא דווקא לסרט ביוגרפי טוב. טום הנקס, בגילום עוצמתי של איש אמיתי, רב החובל ריצ’רד פיליפס, שנחטף יחד עם אוניית המשא שלו, בידי שודדי ים סומליים. התסריט המדוייק, הופך הן את מוסה מנהיג הפירטים והן את פיליפס לדמויות שמנציחות את הקפיטליזם במימדיו הגולמיים והמתוחכמים, הדיוקן מעורר המחשבה של שני גברים, שתושייתם, גבריותם ונאמנותם לחברי הצוות שלהם שנבחנת כל פעם מחדש, היא דיוקן פסיכולוגי מרתק ביותר.

קשה לסיים את שנת 2013 ההוליוודית בלי מילת שבח ל”כח משיכה” של אלפונסו קוארון. לדעתי, זהו הסרט המתבקש שצריך לצאת מאולפן הוליוודי, הסרט שצריכים לבקש מהוליווד שתספק אותו, סרט אינטימי וקאמרי, מוחבא לו בתוך סרט ראוה מד”בי מלא אפקטים, ותקציב ענק תואם. אבל, זה לא מפריע לסיפור, אלפונסו קוארון הוכיח סופית, שהוא במאי מגוון ומעניין, הסיפור לו מתעקש להיצמד לסרט שהוא דיוקן של אופי, כאשר סצינות הפעולה מחזקות את הסיפור הקאמרי של שני אסטרונאוטים שנתקעים בחלל, ונסיונה של אחת מהן לחזור לכדור הארץ בעוד שטייס חלל שני מקריב חייו עבורה. הסרט הוא סיפור מוסר, שמתאר את שבריריותה אבל גם את נצחונה של רוח האדם, וקייט בולוק בעזרתו של ג’ורג קלוני נותנים לנו הופעות מרהיבות, וכך הופכים את הסרט למנצח מכל הצדדים. האם זהו הכיוון הנכון שהוליווד הולכת אליו? אלוהים אנא ממך, עשה שזה יקרה( אוי ! נזכרתי, אני ראתאיסט בכלל!!)
הסרטים הטובים של הוליווד בשנת 2013
1)”כח משיכה”
2)”קפטן פיליפס”
3)”רווח וכאב”
4)”חמות אש”
5)”אסירים
6)”תופעות לוואי”
7)”סטארטרק- האויב מבפנים

הסרטים הגרועים ממש
1)”איש הפלדה”
2)”ההוביט- מפ]לתו של סמאוג”

-סוף חלק אלף-

SUMMING UP 2013-THE REST OF THE WORLD

And  now, let’s look at the rest of the world. If the USA dissapoint me and on the other hand, gave me some rejoicing, than the rest of the world prove to be ajoyous and utter delight, as one film after another proved to be a source of amazing and remarkable movies. True, I’m exceptional in reviewing some of my movies, but on the whole, it’s my opinion we’re talking about, right?

So let’s begin. Spain and Pedro Almodovar”I’m so excited”, is a wild anarchic satire about Spain, an airplane flying to Latin America is getting into trouble and has to circle for hours till he finds a a landing point in Almosdovar’s own Galicia district. The plane become a symbol ogf everythging that’s wrong with Spain, at times the targets dosen’t really work, at times it’s wildly exaggerates, but, given the ovrall impression, it’s working, and the ensemble cast is just great from Penelope Cruz and Antonio Banderas in a small roles, to a trio of blatnatly homosexual stewards( Havier Cammara, Carlos,Areces, and  Raul  Alevaro), delightfuly singing “I’m so excited”, in a very funny sequence from this slightly anarchic satire.

“No” and “Gloria” came from Chile. “No” , directed by Pablo Larrin is clearly, the best political movie of this year.A true story about an adman, caught in the turmoil and upheaveals of 1986 Chilean refferndum , which determine if Chile is going to be democracy or not. The NO Meaning  PRO-DEMOCRAT. By using tactics from commercials, Renee Savedra( A deceptively cunning Gael Garcia Barnel) manage to get himself involving in the fateful referendum, his moving from an un concerned man to activist is one of the films’ greateast moments, the fact, that it’s being done in a discreet way, without fanfares and editorialize this story is in itself an achievment.

“Gloria” is another matter, a solid woman’s picture about a divorced woman who refuse to be old, and her on and off relations with a park manager who turns out to be a spinless man controlled by his two daughters and his ex, is a challenging one, if we take into account the fact, that the Latin American society(Like Israel, in fact like the rest of the civilised world) is machoisitc, virile  and neglect to pay attention to the Feminine plight Sebastian Lelio’s film is therefor a poison wity arrow, targeting this society, presenting men as idiots, and women as smart ones who can turn the tables successfully. And let’s not forget Paulina Garcia’s Gloria a true star.

Italy’s films recovered this year, and the veteran’s Tavianni brothers”Caesar must die”, is a  documented performance of Shakespear’s”Julius Caesar”, performed entirely by prisoners(Save one, a professional actor and an ex con whose Brutus is a wonderful tour de force) They are  dangerous prisoners, who discover their humanity and the film is an ode to humanity in a dire places. The last line spoken in this film:”So far prison was my room, now, that I’m in the theatwr, the prison is my jail”, spoken by a real life killer/conviuct is a blatant declaration of the art’s healing power.

Matteo Garrone’s “Reality” is a different piece, a poinant and tragic satire, funny and sad, it proceeds to show  us how   the Reality shows, and in fact TV affect man’s mind. True, we’ve seen this kind of stories, from the 50’s and onwards, nothing new, except, that the actors professional and non professional alike gives us a disturbed look of their lives being disrupted, add to it , the Napolitanian local, contrasted with Cinecitta, once a proud bastion of Italian films, and now, a studio replete with dumb TV shows and we get a  hard look on Italy, its society and culture being reduced to nothing but a new sort of instant celebs and success. And how this society can heal itself, if she’d try.

Australia brought us”Blue Sapphires”, a true story(Tonny Brigg’s the playwright and screenwriter’s mother was one of them), about a group of aborigines girls, the story about identity, racism, and triumph in face of challenging conditions, culmninating in a Vietnam 1968 tour in front of American soldiers, is at times funny, sad, and absolutely rewarding and the ensemble acting of Chris O’Dowd, and the  talents of aborigine actresses  Miranda Tapsell, Shari Stebbens(Her Kay, the light skin aborigine is someone you wish to hug), Deborah  Mailman and Jessica Mauboy, whose singing voices are just plain asset, and her finely nuanced comic dramticturns are an example of how an ensemble acting can act.

“Jeune et Jolie” and”Lavie d’Adele” are both French pics describing young girls. One is becomming a call girl by choise, the other turn into lesbian, Abdelatif Keshish’s Adele, boasts Lea Saydou and Adele Ackropolus as the two protagonists, whose lives and eventual seperatioin , combine with a social criticism, made quite an uproar in France. Francois Ozon’es:”Jeune” is about the misguided choice of one girl, and it’s again a controvertiona lfilm, which I love immensly..

And last but not least Israel. It has been said that we’re the land of miracles, and he Israeli films have proved themselves this year to be exactly like that.

Sure there were slome dissapointment, “Betlehem” . by Yuval Adler is a major one. A competent thriller, it presented us, once again the true yawning formula of the good Shinbeitnick and the bad Palestiunian( Is there a truly posiutive Shinbeitnickj, one wanders? Perhaps, but we’ve seen enough of that!), of course the Palestinian youth, will killthe good Israeli, so we’re remain with a very dated story, which clearly don’t fit to the situatuion aound us, the fac that it was co-wriiten by Ali Vakad, a seasoned Israeli-Palestiunian(Or Israeli-Arab) reporter, who coverd the Occupied Territories, isn’t reflected in the script, or the movie. Puzzlement: Why this movie won the 2013 Ophir Awrd is beyond me? But the Academi members are strange lot altogether.

 

“Whose afraid of the Big bad wolf”? is asemi dissapointing film, a funny black humor, a horrified pictureof the Israeli Male, it’s a checkered movie, the final scene for one is a letdown, the portryal of the hero’s father is a let down, stillk Ahron Kasalesh and Yaniv Paposhado mange to give us a combined horror comedy, and both Zahi Grad as a vengful father of a misisng child, and Lior Ashkenazi as a Police Detective, whos off the cse, are superb. Kaes Nashif contribute a fantastic funny performance of an Arab Horse riding Game warden.

The movie, which in my opoinion should and coUld’ve presnt us in the oscars is “The Youth”, a disturbing look on Israel’s socio-economiccondition. Tom Shoval’s movie about two brothers who decide to kidnap a rich girl, so that they could save their house is nothing but sort of masterpiece. Moshe Ivgy an Shirily Deshe are both superb as the parents, and the Konyo Brothers simply mesmerizing.A  combibnation of dark humour and drama, makes this film stand higher than most Israeli films this year.

Jonathan Gurfinkekls”Six acts” complete the film’s roster, written by Rona segal, it presented a disturbing portrayal of class divisions in Israel’s youth. A Young Middle class girl’sdescent into a role of a matress, so that she’d be popular and find the loveof one of the rich boys in her highschool, is so searing, compelling and tragic, that I for one wandered if this is the real Israeli Youth, it is, and it’s very disturbing.,

BEST FILMS OF 2013- WORLD WIDE

1)””cAESAR MUST DIE”
2)”tHE yOUTH”
3)”sIX ACTS”
4)”rEALITY”
5″nO
6)”jEUNE ET jOLIE
7)”bLUE I S THE WARMEST COLOUR )
(8″wHO’S AFRAID OF THE BIG BAD WOLF”
9″tHE SAPPHIRES”)””
10″gLORIA”&”i’M SO EXCITED”

SUMMING UP THE YEAR-INDEPENDENT USA,

INDEPENDENT USA FILMS OF 2013-

You know, I for one, root for the Indepndent US Filmakers, really I love theor work, some of them actually present to me the right portrayal of USA, much better ththan Fox channel, or CNN. Really.

Of course, there are the bad ones, often I found myself, looking at an attractive woman Next to me, or in front of me, rather than watching a farting cliche ridden bulshitting Indie(And that’s including Hollywood), which goes on and on and on..

But. this year there were some wonderful movies, which presented me with an America I didn’t quite know. I wrote  extensively about some of them, and some of them I neglected to write, so here, with my apologies, my summation of US Indie Movies. And here are the best Indies of 2013(With one  or two exceptions)

Let’s start with Sarah Poley”Stories we tell”, which I clearly think it’s the best  of the crop. A Documentary, who is a melodrama,, detective film roll into one, a twisted convulting tale of an identity, infidelity, and above all a daring film made by actress-director Sarah Polley, who did a movie whose candour, empathy and bittersweet portrayal of a family superced any fictional movie I saw from North-America.

Next come “The place beyond the pines”, Cianfrance film is about the choices we make in our lives, and both protagonists,  Ryan Gosling’s Luke, a stunt biker, meeting his abandoned son, and determine to be a good father, onm the other fence we witness, Avery Cross(Bradley Cooper)  an ambitious cop, both of these men will pay a heavy price, and their choices affects their families. Cooper, Gosling, Eva Mendez as Romina, Luke’s lost love are superb, and the movie is leaving you with  an everlasting impression.

If one want to compare Hollywood to Indie, there is one name which can sum it up-Michael Shannon, a wonderful character actor, utterly wasted in”Man of Steel”, appear in  Jeff Nichols:”Mud”, he is such a belivable good actor, an impressive  both physically and as an actor. Here, he’s an uncle whose a diver,  a beliver in the philosophy expressed in”The Beach Boys”, and  a womanizer to boot. What a performance, such a difference from his unfortunate turn in “Steel”. “Mud” also have a roster of actors, Mathew McConaughey,  gives an exceptionally performance as an escaped convict, wrongfuly accused, whose love for  Juniper,his girlfriend(Reese Witherspoon in a very exact and beautiful performance as a rarther confused Southern Belle), gets him in hot water. But the tale isn’t really about Mud, it’s about childhood ,and the harsh realities, which shatter it. Two children, one Ellis and the other Neckbone, who find Mud and draws to the adventure spawned by their encounter, one of them will lose his house, his iinocense, and the other will have a new outlook on life. Southern tales in American films usally veer from the bizzare to the sentimental, here we see one of the few movies , in which the South isn’t a symbol but a a very belivable geopographical place,

“Ain’t them bodies saint” is also a rural setting movie,(Texas) his star crossed lovers doom to suffer,  and one of them willl meet his faith, David Lowery, direct this movie like an ancient greek tragedy, true there are some unexplained trio of evil persons pursecuting the hero(Casey Affleck in  an utterly belivable performance), however the story is belivable, realistic to a point, and dosen’t drag itself to be a symbolic picture. And,Rooney Marah is a very promising actress, who can  essay the contradictory roles of a conniving bitch, and a vulnerable woman, caught on conflicting sides.(As she so aptly portrayed in”Side effects”  And “AIn’t”).

“Before Midnight” sums up the trilogy which started, in 1995(“Before  Sunrise”, and continue with the 2004 (“Before  Sunset”), no doubt Linklater thought about Truffaut’s Antoine Doinel’s character, when he and his actors wrote both trilogy’s screenplays. The maturing relations between Jesse Wallace and Celine, now parents of two daughters, living in Paris, is a  very intimate portrayal, whos two actors/writers hold it together, and you seem to be hanging around two of your best friends, watching their life and hope that all will be well.

Two dissapointment, one is a let down”The Butler”, the other “Blue Jasmine” is a lesser one. Lee Daniels made two wonderful pictures, an ex prodcer, he turned to b a very good director with his two movies “Push”, and “Paperboy”. Alas,”The butler” is a big cliche ridden movie, a dissapointment of mega proportions, a good story is turning respectable in the worst kind of the word, A Long winding pedestrian guest starred film(Jane Fonda as Nancy Reagean, Alan Rickman as Donald Reagan), The one redeeming quality are Forrest Whittaker and Oprah Winfrey, who prove that fantastic actors, sometimes save a picture from being a  bad movie.

“Blue Jasmine” is Woody Allen’s attempt in combin a sub Tennesee Williams and a domestic bittersweet comedy. It’s not quite working, the story about a wealthy socialite whose bringing her own downfall and her relations with her sister, isn’t at all convincing at times. Still Cate   Blanchet, and Sally Hawkins, along with Bobby Canavalle(His Chilly is a pure delight and one of the really good sides of this film), Louis C.K. and Peter Skarsgard are joy to watch. But the Woody Allen’s touch is getting rustier  each year.

“Enough Said” and” Frances Ha”, complete he roster of ine comedies. Seeing Greta  Gerwing dancing to the tunes of “David Bowie’s “Modern love”, is a potent sequence, Noah Baumbach'(Along with Gerwig as a co-writer) portrayal of the compromises, that one young woman is  facing , along one year is beautiful, true one can argue that Black and White isn’t really ther right kind of shooting such a picture, but this is a mere quibling. It’s a wonderful woman film, bittersweet,and a jewel to watch. 

 So , that leave us with Nicole Hollofcener’s”Enough Said”. A close study of romantic involvment ofmature adults, funny,  and utterly realistic, and James Gandolfini’s performance as Albert, Eva’s(Dreyfus) love, reminded us about the enormous abilities of the late actor, sadly plucked from us. Julia- Louis Dreyfus’s  Eva is a portrayal of a woman, whose relations with  Marianne client (Kathrine Keener), who happens to be Albert’s ex is funny and the movie itself prove once and for all that rom coms can be a very movinmg portrayals of men and women’s battle of the sexes, the movie is a sure fire entry to the romantic comedy’s pantheon, and since when did we see something good from this genre?

THE BEST OF  US& CANADIAN INDIES

1)Stories we tell(Can-2013)      

2)The place beyond the pines

3)”Frances Ha(2012)

4)”Mud”

5)”Enough said”

6)”Ain’t them bodies saint”

7)”Before Midnight”

8)”Blue Jasmine”

DISSAPOINTING FILM

1)”The Butler”

2)”

2013-PART ONE-HOLLYWOOD- Summing up

Hello dear six readers of mine(And followers)

Time’s up for a reckoning, and what a year it was. Sadly, we were departed from Peter O’Toole, Paul Walker, Joanne Fontaine, among others.
Arik Einstein and Rabbi Obadiah Joseph two cultural and social icons of Israel passed away.
And as for movies? Well, I started my blog with a disappointment,(“See:Why Remakes?” My first blog and ending it with something optimistic, or semi optimistic, Quite frankly, I haven’t made up my mind.
That the way it is, when you’re a Ph.D in history, you, as a historian can’t really look at the world in a b/w situation, but rather in a 50 shades of grey.

So, let me begin the summing up, with a rule, I’ll write on movies that been made this year, let me break this stupid rule, I’ll mention movies that being made in 2012.
There were movies, which I didn’t see(“The Counselor”, really I wanted, but it was like the famous joke of Richard Pryor, concerning his father’s death during humping:”He came and he went”, so between preparing my Louis, and going, I didn’t manage to see it, so I can’t tell if it’s the worst movie of 2013, the missed movie, the best, I can’t tell for sure)
Anyway, I will try also to do a list, and like a rule breaker that I am, the list will be, shall we say it dear readers and followers, not according to what some people say or write , especially film pundits and gurus who, as you may have guessed been around since Noah’s Ark, and so are invaluable and erudite, knowledgable to a point of a near deity. Sorry, you’d have to settle with me., .
Anyway, let’s start with Hollywood
HOLLYWOOD MOVIES OF 2013- CROSSROADS
First, there were some surprising movies, the thriller came back with two movies, which delighted me to no end. Steven Soderberg’s last movie:”Side Effects”(“Life behind the candelabra” is actually a TV film) is a masterpiece of suspense A delightful two femme fatale in the guise of a manipulative Rooney Marah and a chilly and elusive Catherine Zeta-Jones, and an excellent performance of Jude Law as the psychiatrist who turn from victim to victorious man, all adds up to a fantastic thriller, worthy of the great film noir, this fantastic movie went under the radar, sadly, in my opinion.
Next came , a successful Noir in all terms:”Prisoners”.Made by Canadian Dennis Villeneuve, the movie is a searing and tense portrayal of families coming apart, when one girl is disappear, and also it’s about obsessive police detective Locky and Mr. Cleaver the missing girl’s father, it presented us the American Masculinity and Femininity at their most vulnerable, and also a portrait of a disturbing back door of USA.

If the thriller genre came back a winner, the blockbusters were a case in point. Time and again we have been exposed to a luna park of movies, event movies spiralling out of control, and give the impression that Elvis didn’t just leave the building, but left L.A. California and perhaps the US altogether. A Case in point is:”Man of steel”, Superman’s life was a gruelling, tough, destructive movie, which left me uncared, without any empathy, and worse, I was suddenly missed:”Superman 4″, the worst instalments, even that movie had something, “Superman returns”, had some redemptive points. Here, there was desolation, desperation, a stupid attitude of let’s-make-it-quick-and damn-the story acting, this attitude of marketing over production values as story, can be found in another WB/MGM film:”The Hobbit 2-The desolation of Smaug”, Peter Jackson fared slightly better than his last installment, it certainly had some story line, but inventing new characters, and then finding them little to do, is a waste of talent(Evangeline Lilly), and exhausting the audience ad nauseam is not my idea of a film. Still, there was one movie, a sequel surprisingly, which delighted me :”Startrek-The enemy within”, had a three-dimensional villain in the guise of Kahn(Benedict Cumerbutch, the quintessential “Sherlock”), and some morally murky Kirk, which manage to make it a more interesting blockbuster and J.J. Abrams is proving himself as an interesting director adept at both exciting action sequences, and intimate character study intimate scenes..
If Epic was a bad one, the comedies did supply us with one of the best Women Pics”The Heat”, was Paul Feig’s delightful feminist piece, an absolutely funny and even yes some touching moments(The bar scene is a case in point), it boasted a very funny performance by Kate Bullock and Melissa McCarthy, and it was a feel good movie, and a well deserved hit and a movie which stood out among some terrible and embarrassing examples of the genre supplied to us by Hollywood this year. “Red 2″, despite my aversion to sequels, actually worked. an action comedy, sadly without Morgan Freeman, which might add his own lunacy to this film, but I was throughly enjoyed it.
Another comedy, which turn to a sinister film noir is Michael Bay’s”Pain and Gain”, I admit, that Mr. Bay’s films were not my cup of tea, however “Pain and gain”, is his best film so far, A wonderful disturbing and cynical delight of a film, a reminder to all of us non US citizens across the globe, that the American dream has simply gone ape(It based on an actual event),a Combination of comedy, and a caper film its fast paced and combine slapstick and a funny character study, augmented by Mark Wahkberg, Dwayne Johnson and Anthony Mackie , in what I deem to be one of their best performances,(Johnson is surprising delight and came a long way from “Scorpion “) all poignantly tells us what’s really wrong with the American Dream, and how one can simply avoid it(Don’t listen to self-made gurus, and don’t treat fictional characters as role models, the actual life are much )
)(more difficult
The Biopic is a very problematic one, and Hollywood for lack of better original stories rush to the biopic genre,like a parched man , who discover a well in the middle of the Sahara, “Captain .
Phillips”, is one example of a good biopic. Tom Hanks in a wonderful performance is a very different hero,Richard Phillips a skipper of a cargo ship, whose suddenly under threat of piracy, is a man who rise to the occasion, Paul Greengrass movie is an accurate, makes both Phillips and Muse the Somalian pirate leader into victims of a cruel and cold capitalistic system in a crude(Somalian) and sophisticated(Phillips) way. The thoughtful portrayal of both men whose virility, resourceful and loyalties are tested time and again is a work of a fascinated psychological study.

One can’t finish the Hollywood Reviewing of 2013 without a praise for “Gravity”, this movie was, in my opinion the right kind of movie one want from Hollywood, a chamber and intimate film, wrapped inside a very scary F/X, and a huge budget, which didn’t interfere with the story, Alfonso Cuaron proved himself to be a versatile and interesting director, his movie focus on characters, rather than action(The action sequences complemented, rather than were the main focus), the film was a morality tale of both the fragility and ultimate triumph of mankind, and Kate Bullock , with the aid of George Clooney, gave us some wonderful performances, thus make the movie a winner from all angles you can think of. Is it going to be the right direction Hollywood is going? Lord please make it happen(OOps I remember, I’m aetheist)!!
<BEST MOVIES OF 2013-HOLLYWOOD
1)Gravity
2)Captain Phillips
3)Pain And Gain
The Heat(4
5)Prisoners
6(Side Effects
7(Startreck-The Enemy within
THE WORST MOVIES
1)”Man of steel””
2(“The Hobbit- Desolation Smaug

“כחול הוא הצבע העמוק ביותר”-0 או:למה עבדלטיף קשיש הוא האיש הרע כאן?

את הדיון שלי על הסרט, כדאי לפתוח מנקודת מבט אחת בסיסית. עבדלטיף קשיש, יליד תוניס, שחקן, במאי ותסריטאי הוא קודם כל מהגר וזר.

קשיש הוא במאי מעניין. את ההשפעות של יסזירו אוזו(הוא מודה בכך בפה מלא) ניתן לראות בכמה מובנים. קודם כל, הסרטים שלו מתרכזים בצורה כזו או אחרת במשפחה,(בעיקר”הגרגר והדג” המופתי מ2007), הטייקים הארוכים שלו, וגם ההומור שמבליח.

אבל כאן נגמר הדמיון בינו לבין המסטר היפני.

אוזו, לא היה מספר סיפורים נוסח דיסני היפך. הוא מצד שני נתן איזושהי תקווה. גם בסיפוריו הקשים, והעצובים יש את זה. אצל קשיש התקווה לא קיימת ממש.

 

“כחול הוא הצבע העמוק ביותר” מבוסס על רומן גרפי של ג’ולי מארון (שתקפה את הסרט והאשימה אותו באנטי פמיניזם זו לדעתי האשמה קצת מגוחכת.

עם צאתו למסכים לאחר שזכה בקאן בפרס הסרט הטוב והשחקניות- לאה סיידו ואדל אקסרקופולוס, אף זכו בפרס מיוחד בפסטיבל של השנה על משחקן בסרט זה. פרס מצודק לכל הדעות.

לאה סיידו, בתו של נשיא פאתה, אחד מהאנשים ה),משפיעים בקולנוע הצרפתי), יצאה בשצף קצף נגד במאי, טענה שהיה עריץ, שהיא לא תעבוחד איתו יותר, ושהסרט הוא בלתי נסבל.

אדל אקסקרקופולוס מאידך, שמרה על עמדה חיובית למדי, הודתה שהסרט היה קשה, אבל בכל זאת היה שווה את המאמץ.

אני שלעצמי, ראיתי את הסרט, וסובר שיש לו רק מגרעה אחת. הוא ארוך מידי, לעיתים נדמה שרצונו ליישן את הצופה,אך מה שמייחדו בכל זאת, הוא הסיפור המרתק על הגלגולים שעוברות צמד  גיבורתיו בעיקר אדל. מנערה בתיכון, בשמינית, המגלה את מיניותה, דרך נשיקה לסבית, ההתקלות באמה(סיידו), ניסיונותיה לצאת ממעמדה הזעיר-בורגני ולהתקדם לכיוון של מורה בבית-ספר, ועל הכול מיניותה הבוגרת כלסבית, שעוברת מהמורות ולבסוף, לאחר טראומה גורמת לה להתבגר.

הסרט, מציג לנו אופציות, אבל יותר מכל, הוא מציג את חוסר היכולת לממשן, לעבור מצד לצד. בסופו של דבר מה שמכשיל את היחסים בין אמה הבורגנית לאדל, הוא המוצא החברתי, שהוא הפיל בחדר, שבסופו של דבר מסתער ומותיר צלקות נפשיות בלבה של אדל, שטעות אחת שתעשה תגרום לשבר.

סיוםהסרט מותיר אותך מפוכח, אדל לא תמות, אמה לא תחזור אליה, החיים ימשכו, והמחסום החברתי ישאר.

המשחק מצויין של כל השחקנים, הקולנוע האירופי מרבה לתת לנו הופעות של שחקני משנה שמחזקים את השחקנים הראשיים, כך גם בסרט. כל הופעה של שחקני המשנה מעשירה את הסרט עוד יותר. אבל, הסרט הוא של סיידו אקסרקופולוס.

שת השחקניות הללו, נותנות לנו חמשחק שיחד מביא את הנשיות הצרפתית והלסבית לכדי מיצוי אדיר. חוסר נסיונה של אקסרקופולוס, לא בעוכריה. להיפך, היא ספונטונית, ומרתקת, סיידו עצמה היא קונטרפונקט של ניסיון משחקי, שמצליחה להביע טווח רגשות מדהים, שמראה עד כמה השחקנית הזו יכולה להתפתח לדרגת שחקנית בשל היותה היא ולא בשל יחוסה.

לסיום: שצפיתי בסרט, לא הבנתי כל כך מדוע יצאה סיידו ומדוע יצאה הסופרת מארון בשצף קצף כזה על קשיש. לא הבנתי מדוע הוא האיש הרע? קשה לי להאמין שזה בגלל מוצאו או דתו, אם כך- הרי זו תעודת עניות עצובה לקולנוע הצרפתי.