Home » Uncategorized » הקולנוע העולמי שנת 2013- סיכום שנה

הקולנוע העולמי שנת 2013- סיכום שנה

הקולנוע העולמי שנת 2013-
כן כן קוראי הנאמנים שצעדו עימי ברחבי הקולנוע האמריקני, הגענו לסוף. הפעם שלא כמו ההסתגיגויות שלי, לא היו לי כלל אכזבות מהקולנוע העולמי. ההיפך, מדינתנו רויית הנסים סיפקה לנו גם הפעם מספר סרטים, שאחד מהם איכזב אותי, אבל היתר היו סרטים מוצלחים מבחינתי.
והעולם? הוא סיפק לי סרטים מהנים ביותר.

נתחיל מהסרטים הלטינו-אמריקנים והספרדים.

הסרט של פדרו אלמודובר”לעוף מהתרגשות” ושני סרטים צילאנים, האחד משנת 2012″לא” והשני”גלוריה” מהשנה, סיפקו הצצות יפות להפליא על מצב המדינות הללו.

“לעוף מהתרגשות” קצת חטף, לא ברור לי למה. הסרט הוא משל מצחיק וגם מכמיר לב על ספרד של יום. מטוס שטס למדינה דרום-אמריקנית, נתקל בבעייה ועליו לשוב, אלא שאין לאיפה, כך הוא חג לו וחג, עד שנמצא מקום- שדה תעופה חדש בגליסיה- מכורתו של אלמודובר. הסרט מצחיק, עתיר בדיחות, ועמוס כוכבים מקומיים מאנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז כזוג פועלי נמל תעופה נשוי, ועד לחוייאר קמרה, קרלוס ארשס וריקרדו דה לה טור כשלישיית דיילים הומואים מוחצנת, ששרה את שיר הדיסקו”אני כל כך מרוגש”, באחד משיאי הסרט. לדעתי אחד מהסרטים המלבבים של השנה, ומהאופטימיים שבהם.

אופטימיות אחרת, היא סרטו של פבלו לראיין”לא”, המבוסס על מקרה ואיש אמיתי. רנה סברדה, הוא פרסומאי גרוש, שמוכר מוצרים, הוא מקבל עליו להפיץ את התעמולה נגד פינושה, לקראת משאל עם, שצפוי להכריע בעד פינושה(כן) או נגדו(לא). זהו סרט פוליטי מעולה, שלא מותיר כלל רושם של מאמר מערכת, או של הטפה מטופשת של שמאלן שהוא במקרה במאי. כאן יש לנו איש עם פגמים, שמוצא עצמו מעורב בפוליטיקה הרותחת של ארצו, גל גרסיה ברנל, שוב מגיש כאן משחק מצוין, ציני, של איש שהופך מציני למעורב, בלי להשתנות ממש. ההיפך. בסוף הסרט, הוא אף חוזר לסורו.

“גלוריה” הוא סרט שונה עד מאוד, סרט נשים מעולה, על גרושה שמסרבת להזדקן, ועל יחסיה הנמשכים/נפסקים עם מנהל פרק שעשועים, שלמרות עברו הצבאי הוא רכיכה הנשלטת בידי גרושתו ובנותיו הנצלניות. סרט מאתגר, אם ניקח בחשבון שסבסטאין לליו הבמאי בעצם שייך לחברה מצואיסטית( ובואו לא נהיה תמימים רוב החברה העולמית, כולל אנחנו הם חברות מצואיסטיות), והוא שוחל חץ מושחז ומורעל היישר לתוך הטמטומת המצואיסטית הזאת, בסרט מצחיק, מרגש, שהכוכבת שלו פאולינה גרסיה היא כוכבת שנושאת את הסרט על כתפיה החסונות.

איטליה הייתה במשך שנים תעשיית סרטים מדשדשת, והינה הפתעה- שני סרטים שמתארים את החברה האיטלקית בשני צורותיה החברתיות הקיצוניות, האחד דרמה מתעדת, שני סטירה מצחיקה וטרגית כאחד.”קיסר חייב למות” משנת 2012, הוא סרטם של האחים טוויאני, שמתעדים הצגה של שייקספיר”יוליוס קיסר” בתוככי כלא בו שוכנים האנשים המסוכנים במדינה. רוצחיים, סוחרי סמים, אנשי מאפיה, מגלמים כאן את האנשים במחזה השייקספירי( להוציא את השחקן שמגלם את ברוטוס שהוא למעשה שחקן מקצועי ואסיר לשעבר!), העבודה על המחזה, המחזה עצמו- שקטעים ממנו מוגשים כאן בצורה כל כך חזקה , כל כך מרגשת, שמצאתי עצמי נאבק בדמעות.
השורה האחרונה שנאמרת בידי אסיר:”עד עכשיו תא הכלא היה הבית שלי, כעת, אחרי שאני משחק בהצגה, הוא הפך לכלא”, היא הצהרה אנושית, על חירות היצירה שיכולה להביא את רוח האדם לגבהים, גם אם אותו אדם הוא רוצח.

“ריאליטי” מתהדר אף הוא בשחקן אסיר, שעובד למחייתו בתיאטרון ובקולנוע ובטלוויזיה( הוא שפוט למאסר עולם, ומצוי במעין כלא פתוח), סרטו של מתיאו גארונה, מתאר מה קורה שמוכר דגים נפתה להאמין שהוא יהיה בבית ה”אח הגדול”, העובדה שנזרק, הופכת אותו לפרנואיד שמושכנע שהנה הנה באה הגאולה. כמובן, שראיתי כבר סרטים על כוחה המטמטם של הטלוויזיה, כולנו ראינו, עוד משנות ה-50, אבל כאן מה שהופך את הסרט לחזק, הוא השחקנים המקצועיים והחובבים שכולם מנאפולי, שמטעינים את הסרט בזריקה חיונית, מהצד השני הצילומים של המבחנים בצינהציטה, פעם מעוז תעיית הסרטים והיום אתר עלוב לתוכניות טלוויזיה מטמטמות שכל, חזק מאין כמותו.

מאוסטרליה הגיע”האבנים הכחולות”, סרטו של וין בלייר, מבוסס על מחזה שכתב התסריטאי טוני בריגס, בנה של אחת מחברות הלהקה. ארבע צעירות אבוריג’ניות שאחת מהן קיי היא הבהירה מכולן, דבר שמחריף את היחסים ביניהם, מתגלות בידי דייב, אמרגן כושל של תחרויות זמר. הוא משכנע אותן לעבור לשירי נשמה ולא לקנטרי, ומשכנע את שלטונות הצבא האמריקני לתת להן הזדמנות ולתור את בסיסי הצבא האמריקני בוייטנם של שנת 1968. זהו סרט חזק, שמתאר גם את הגזענות האבוריגינית, הלבנה, את אחוות הדפוקים עם האפרו-אמריקנים, ואת הכוח של המוזיקה, שיכולה וצריכה לגאותל את הפרט. המשחק המעולה של כריס אודאוד כדייב, דבורה מיילמן, גס’יקה מאובוי ומירנדה טפסל ובעיקר שרי שבנס כקיי בהירת העור, שאתה פשוט רוצה לחבק אותה ולנחםאותה שהכל יסתדר בסוף, מעולה.

שני סרטים צרפתיים, הביאו את שאלת הנשיות הצעירה למסכי הקולנוע. שניהם שנויים במחלוקת. האחד סרטו של פרנסואה אוזון”צעירה ויפה”, מתאר את ארבעת העונות- שנה בחייה של צעירה, שבוחרת כך סתם להיות נערת ליווי. מותו של אחד מהלקוחות, מביא אותה להיאסר בידי המשטרה, הוריה מזועזעים, מביאים אותה לפסיכיאטר, שמנסה לשקם את חייה.

זהו סרט, שנחשב כסרט ששונא נשים. ההיפך! אין בסרט הזה מאומה משנאת נשים, נכון היותו של הבמאי הומוסקסואל, יכולה אולי להדגיש את זה. אבל, המוצא לא ממש הנקודה כאן, מה שנכון כאן הוא משחק המצויין והסיפור המרתק, שמביא לך את הצעירים באירופה להיות מוצגים כאנשים שבחירות לכאורה סתמיות עתידות לשנות את חייהם.

סרט אחר”כחול הוא הצבע העמוק ביותר” של עבדלטיף קשיש, זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן השנה. הצעקה הגיעה אח”כ שלאה סיידו אחת מהכוכבות, האשימה אותו בניצול לרעה, בעוד שאדל אקרסופולוס, השחקנית השנייה הגנה עליו בלהט לא פחות.
הסרט מתאר את התבגרותה המינית של אדל, והיצמדותה לנערה מבוגרת ממנה במספר שנים, ממעמד גבוה יותר. קשיש מנצל כאן את סיפור האהבה, שיוביל בסוף לפרידה, כמלחמת מעמדות, שאף אחד לא מנצח בה. משחקן של צמד השחקניות,הוא כל כך מופתי, ולאקרוסופולוס היגיע לזכות בכל פרס אפשרי, בעוד שסיידו היא מצויינת לא פחות, בתור אישה שהמעמד הגבוה שלה יביא אותה לנטוש את אהבתה האחת.

הקולנוע הישראלי השנה הותיר אותנו לא מעט פעורי פה.

נכון הייתה אכזבה אחת:”בית לחם” של יובל אדלר, זכה בפרס אופיר, זכייה לא מוצדקת לדעתי. זהו סרט מתח יעיל למדי, שהולך לו שוב בנתיבים המעייפים והמשעממים של הפלשתינים מול המלאכים שלנו, איש השב”כ המלאכי נרצח בידי ילד פלשתיני מבולבל, שהוא למעשה גרוע כמו כל הפלשתינים, כולם חארות למדי בסרט הזה.
העובדה שהסרט נכתב בידי עלי וקאד, כתב השטחים של YNET, עוד מקשה על הסרט. ואקאד היה צריך לדעת יותר לא להפוך את הסרט הזה לפלקט שמתאר את השב”כ כמלאכים, הם לא. ממש לא, חלקם ממוצעים, חלקם טובים, אחרים זבלים ממש. הסרט לא מתאר בכלל את המורכבות הזו, לא הפלשתינאית ולא הישראלית.
אבל, בכל זאת יש לנו יבול סרטים:”פלאות” של אבי נשר, למשל, סרט אפל מצויין, שאני הוא אחד מהאנשים המעטים שאהבתי, ועליו כבר כתבתי שסיכמתי את השנה העברית.
“מי מפחד מהזאב הרע?” הוא סרט בעל אורות וצללים-. יש צללים- למשל סוף ממש צפוי, או למשל הדמות של דובלה גליקמן, שמגלם את אביו של צחי גראד בצורה שמזכירה לי את”זהו זה” יותר מאשר הסרט. אבל, הסרט הוא קומדיה שחורה ומותחת, על הגבריות הישראלית, שמוצגת במלוא טמטומה, שחצתנותה, אטימותה וטפשותה. האב הנקמני, והבלש שמועבר מהחקירה, שמגלמים צחי גראד(האב” וליאור אשכנזי( החוקר), מצויינים ממש, והפינג פונג ביניהם הוא מופתי. קאייס נאשאייף תורם דמות של ערבי משועשע, שומר יערות, רכוב על סוס, שלועג לא מעט לטיפשותם של הגברים הישראלים.
שני סרטים הסתכלו על סצינת הנוער הישראלי. האחד- שהיה חייב לזכות ב”אופיר” ולא זכה הוא “הנוער” של תום שובל.
נכון, כתבתי כבר על הסרט, וכולכם בטח יודעים- מי שלא יודע יודע כעת- שאני ותום בני המאומץ קולנועית ומנטאלית, כפי שאני מכנה אותו( דן אחיו, עמית איצקר ויותם כיסלו הם שלושת הבנים האממצים הנוספים), עבד איתי. כך שאני ממש משוחד, אבל מה לעשות? ההיסטוריון שבי מסתכל על העובדות, והעובדות מדברות מבעד עצמן. אני יודע שיש כאלו שלא משתגעים על הסרט, אבל אני כן. בלי בושה.

הסרט מתאר את נסיונותיהם של צמד אחים, אחד חייל ושני תיכוניסט שעובד כסדרן קולנוע לסייע להוריהם שעומדים לאבד את הדירה שלהם. האב, נזרק מהעבודה ומתקשה לתפקד, האם עסוקה בפעילות פוליטית מקומית. השניים חוטפים נערה ממשפחה אמידה, אבל החטיפה הזו לא מביאה כלום.
זהו סרט שהתסריט שלו, המשחק, הכול עובד עליך כאגרוף בבטן, הוא בעל הומור שחור ומושחז ודרמת מתח. סצינת החטיפה באוטובוס, היא מלאכת מחשבת של צחוק שנתקע לך בגרון, אבל קיים עם אלמנטים של סרט מתח. המשחק של האחים קוניו, משה איבגי ושירילי דשא בתפקידים עוצמתיים ממש, הופכים את הסרט הזה לסרט הטוב השני שראיתי מייד אחרי הטוייאניים.

“שש פעמים” של יונתן גורפינקל בימוי ורונה סגל תסריט חותם כאן את הרשימה. סרט מטלטל, שגיבורתו(יסמין לוי) הופכת במהלך הסרט מרצונה לחשפחת מין, כדי לזכות באהבתו של צעיר אדיש אליה,חת מין, מנוצלת בידי תיכוניסטים ממשפחות עשירות, סרט שיכול היה להפוך לטלנובלה, הופך לפצצה ממש. אתה רואה לפניך את הנוער של היום, ותוהה למה להם לאירנים לנסות לפוצץ את ישראל? למה לחמאס ולחיזבאללה למחוק אותה מהפה? תנו לנוער הבהמי הזה לעשות את המלאכה, אם היה אי פעם סרט פוליטי, לא פחות מ”הנוער”: שהוא פוליטי גם כן, שמתאר את מלחמת המעמדות בחברה הישראלית שלנו כמאבק נואש וחסר סיכוי, שמזמין אותך לנסות לעשות משהו דרסטי שישנה את התמונה, הרי שסרטו של גורפנקל הוא המראה המפחידה והמצמיתה הזו. סרט מטלטל, עוצמתי, משוחק בידי יסמין לוי, ושחקנים לא מקצועיים באורח מצמרר ומטלטל ביותר.

הסרטים הטובים של 2013- העולם
1)”קיסר חייב למות”(2012)-האחים טוויאני
2)”הנוער”-תום שובל
3)”שש פעמים”-יונתן גורפינקל
4)”ריאליטי”-מתיאו גארונה
5)לא”- לריאן
6)”צעירה ויפה” אוזון-
6א’)”פלאות”-אבי נשר
7))”כחול הוא הצבע העמוק”קשיש
(8″מי מפחד מהזאב הרע?”(אהרון קשלס ויניב פפושדו
)9″האבנים הכחולות”(וין בלייר)-)””
)”לעוף מהתרגשות”-אלמודובר
10 א’)”גלוריה”-סבסטיאן לליו
מאכזב קשות“בית לחם”

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s