Home » Uncategorized » סיכום השנה החדשה- חלק ב- קולנוע עצמאי אמריקני

סיכום השנה החדשה- חלק ב- קולנוע עצמאי אמריקני

הקולנוע העצמאי האמריקני- 2013-סיכום שנה

וידוי קטן, אני מעודד ומאוהב בקולנוע העצמאי האמריקני, אני באמת אוהב את עבודת הבמאים שם, חלקם גם מציגים בפני תמונה מדוייקת של ארה”ב, הרבה יותר טובה מזו של פוקס הימנית או CNN השמאלנית כאילו.
כמובן, יש הרעים, לעיתים מצאתי עצמי כלוא בתוך סרט עצמאי עמוס קלישאות, מכובד ומפוהק, ושם לב לנשים המושכות שיושבות לפני או מצדדי, אבל לא מאחורי, חס וחלילה רק זה עוד חסר לי.
אולם, השנה היו הפתעות וסרטים ממש מצוינים שבאו מצד הקולנוע העצמאי האמריקני, שהציגו לי אמריקה שאני לא ממש יעדתיה( איזה מילה תנשמו ונמשיך). על חלקם כתבתי באריכות, על חלקם אני מוצא זמו לכתוב כאן, וצר לי על עצלנותי וההזנחה שלי. לא מגיע לכם, ואתם צודקים. אז הנה סרטי הקולנוע העצמאי-INDIE- של 2013.

בואו נתחיל עם סרט קנדי תיעודי, של השחקנית-במאית שרה פולי”הסיפורים שאנו מספרים” הוא לדעתי הסרט של השנה. סרט תיעודי, שהוא מלודרמה, סרט בלשי שמגולגלים לסרט מפותל של זהות, בגידה ועל הכל- סרט נועז שנעשה בידי השחקנית-במאית שרה פולי, שעשתה סרט שכנותו, האהדה והדיוקן המריר מתוק של משפחה התעלתה על כל סרט בדיוני שיצא מהיבשת הצפון-אמריקנית.

מייד אחריו בא הסרט “מקום בתוך היער “, סרטו של דרק סיאנפרנס, המתאר באופן מכמיר לב את הבחירות ששני בני אדם עושים בחייהם, שני הגיבורים לוק אופנוען פעלולים ואייברי קרוס, שוטר שאפתן, הראשון מגולם בידי ראיין גוסלינג, והשני בידי ברדלי קופר, שני אנשים שישלמו מחיר כסד על בחירותיהם שישפיעו על הסובבים אותם. גוסלינג, קופר ואווה מנדז כרומינה האישה הזנוחה של לוק מגישים לנו משחק מעולה, והסרט מותיר אותך אחוז מחשבות להמון זמן אחרי שראית אותו.

אם מישהו צריך להשוות את הוליווד עם הסרט העצמאי האמריקני של שנה זו, יש לי בשבילו שתי מילים- מייקל שאנון. השחקן המרשים הזה תרתי משמע, 2 מטר גובה, הוא שחקן אופי מעולה, שנוצל היטב בסרטו של ג’ף ניקולס: “הסיפור שלי עם מאד”, ומצד שני בוזבז אנושות ב”איש הפלדה”. בסרטו של ניקולס הוא מגלם צוללן, שמאמין עמוקות בפילוסופיה של נערי החוף, וניחן גם בהיותו רודף שמלות מדליק ומבריק. אבל ל”סיפור שלי” יש גם אוסף מרשים לא פחות של שחקנים ושחקניות. מתיו מקונהיי בתפקיד הראשי, מגיש הופעה בלתי רגילה כאסיר נמלט, שחיזוריו הפאתטיים אחרי ג’וניפר, אישה שלא בטוח שהיא בכלל מאוהבת בו, ושהיא המקור לצרותיו( בגילום מדוייק מאוד ויפה להפליא של ריס ווית’רספון כיפהפיה דרומית מבולבלת למדי). אבל הסיפור הוא לא ממש על מאד, זהו סיפור על ילדות ותם הילדות שמנופץ לרסיסים. שני ילדים אליס ונקבון, שמוצאים את מאד ונמשכים אליו בהרפתקאה מסוכנת, אחד מהילדים יאבד את ביתו והשני את תמימותו, שניהם יקבלו היבט נוסף על החיים. יתרה מזו, זהו סרט על הדרום האמריקני, בדרך כלל הדרום הוא רקע או לנוסטלגיה דביקה או לסיפורים ביזאריים מתוצמרתם של פוקנר וויליאמס, לא הפעם. הפעם הדרום מתפקד כאיזור גיאוגרפי לא סמלי, אבל מרתק מבחינה סיפורית.

“נאהבים מחוץ לחוק” של דייויד לאברי, הוא עוד משל דרומי(טקסס), סיפורם שדל הנאהבים האומללים רות’ גטרי( רונ אמרה שוב בהופעת משחק מצויינת) ובוב מלדון( קייסי אפלק במשחק מצוין לא פחות), הנאהבים האומללים, שמסתבכים עם החוק, ובמהלכו מקריב בוב את חירותו למען רות’,. הקרבה זו, מביאה את הסרט לתהליך טרגי נוסף, שבוב נמלט כדי להתאחד עם התינוק ואהובתו, שלא בטוח אם היא רוצה אותו, שבעקבותם דולקים שלושה אנשים מרושעים ללא סיבה נראית לעין. הטרגדיה היוונית-אמריקנית הזו, יכלה להתקבל כאוסף של שטות ונפיחה פלצנית, אבל נס קורה ודייוי לאוורי מוכיח עצמו כיוצר ששווה להשקיע בו את תומת הלב שלי לפחות כצופה.

בשנת 1995 נפגשנו לראונה עם ריצ’רד לינקלייטר וגיבוריו
בסרט “לפני הזריחה”, השניים נפגשו בשנת 2004 בסרט “לפני הזריחה”, וכעת ב”לפני חצות”, אנו נפגשים בהם בפעם השלישית. ייתכן ולינקלייטר חשב על אנטואן דואנל וטריפו, אבל איתן הוק, לחינקלייטר וג’ולי דלפי כתבו שלושה סרטים מצחיקים, מדוייקים, שמציגים לנו לא רק את הגיבורים במלו אי שלמותם, הפעם הםן נשואים עם שתי בנות, אלא את הספקות, האהבה שעדיין נוצרה, אבל מצוייה בקשיי התבטאות, איתן הוק , ג’ולי דלפי ולינקלייטר הביאו לנו סרט אינטימי, שבו אתה צופה כמציצן חסר בושה בשכנים שלך, ולומד לבסוף להכיר אותם ואת פגמיהם.

שתי אכזבות היו בתחום הסרט העצמאי. לי דניאלס, מפיק לשעבר היה לבמאי הרשים אותי עם “פוש” ו”העיתונאי,, אבל “המשרת” סרטו הלשישי הוא סרט עתיר קלישאות, מאכזב ברמות-על,מה שיכול היה להיות סיפור טוב, הפך לסרט מכובד במלוא מובנו השלילי. שורת כוכבים ארוכה ומכובדת, מפוהקת וזחוחת דעת עד כדי הקאה מבחינתי לפחות( אלן ריקמן כרייגן וג’יין פונדה כננסי, למשל), והדבר היחידי החיובי שניתן לומר על הסרט הזה, הם פורסטט וויטקר ואופרה וינפרי כזוג הנשוי, שאיכשהו מציל קצת את הסרט מלהיות סרט מכובד ורע.
“יסמין הכחולה”, הוא עוד אכזבה, קצת יותר טוב מסרטו של דניאלס, זהו סרטו ה44, כן רבותי וגבירותי ששת קוראי הנאמנים, זהו מספר הסרטים שעשה עד כה וודי אלן. סרט מלא בפלשבקים, ומתאר את סיפורה של ג’סמין שהתחלנה עם אל, שהפך לנוכל, ושלמעשה היא זו שאחראית הן לגורלו והן לגורלה, ג’סמין היא אישה ששפיותה מתערערת, ושנוסעת לאחותה הענייה בסן-פרנסיסקו, כדי להתחיל מחדש. ניסיונו של וודי אלן למזג את טנסי ווליאמס עם קומדיה מרירה-מתוקה, לא ממש עובד. זה ממש חבל, הסרט חורק לו לא מעט, אבל קייט בלנשט וסלי הוקינס במפגן משחק שמתעלה מעל החומר מצילות את הסרט, יחד עם פיטר סקרסגרד, לואי סי.קיי ועל הכול בובי קנאוולה( שצ’ילי שלו הוןא פשוט נינה משחקית של קומיקאי ושחקן דרמטי, שווה לשים אליו לב, הוא היה מאפיונר מטורף ב”אימפריית הפשע”, והסצינות שלו בסרט מצילות את הסרט משיממון), אבל בכל זאת, אם לסכם צר לי מאוד לראות את המגע קסם של וודי אלן מחליד לו והולך, בחלוף השנים.

שתי קומדיות האחת קומדיה רומנטית והשדנייה קומדיה נשית משלימות את היבול המשובח של סרטים עצמאיים-אמריקנים. “דיברנו מספיק” של ניקול הולפסנר, ו”פרנסס הה” של נח באומבך הן קומדיות מקסימות, האחת היא קומדיה רומנטית כפי שצריכה להיות קומדיה רומנטית, הנייה היא סרט נשים מקסים מלבב.
“דיברנו מספיק” , מספר את סיפורם של אווה ואלברט( שעובד בעבודה דומה למה שאני עושה בסינמטק, בגלל זה אני אוהב אותו), אווה היא מסזיסטית, שנתקלת במסיבה באלברט. שניהם גרושים,ולכאורה נמשכים זה לזו, אבל לקוחה אחרת של אווה, משוררת בשם מריאן(קתרין קינר), מסבכת את המצב, שהיא מספרת לה סיפורי זוועות על האקס שלה, שמתברר במאוחר יותר כאלברט. מזמן לא נהניתי מסרט שמתאר סוף כל סוף אנשים מבוגרים שיכולים להקסים ולהצחיק אותך לא מעט, סרט קומי מעולה, מרגש במידה, מבויים לעילא ועילא, וחבל על מותו של ג’יימס גנדולפני שאלברט שלו הוא מופת לפגיעות גברית, כשם שגוליה לואיס-דרייפוס מצויינת כאווה, שמנסה להחזיק מעמד בעולם הפנויים/פנויות, כאחד שהוא בגיל שהלם, אני יכול לומר לכם שזה מצחיק וקשה כאחד והסרט הזה מתאר את המצב כמו שהוא.

גרטה גרוויג שמחוללת לצלילי דייויד בואי “אהבה מודרנית”, הוא דימוי כל כך חזק, שאני עדיין זוכר את הסרט. אבל לא רק זה. משום ש”פרנסס הא”, מתאר את עולה של צעירה, שמנסה להיות משהו, ולבסוף מתפשרת על מה שיש. סרט על חברות נשית שנתקלת בבעיות, בין פרנסס לחברתה( רוני סמנר). ועל הפשרות שבסוף כולנו עושים בחיינו. סרטו של נח באומבך, מצולם בשחור- לבן, בחירה קצת תמוהה אבל לא מהווה בעייה כלשהי, המשחק המדהים של גרוויג, ההבנה מדוייקת של באומבך את מצבן של הנשים, הוםפכות את “פרנסס ה” ליהלום של ממש.

הדרוג של הסרטים העצמאיים של שנת 2013-
1)”סיפורים שאנו מספרים”(קנדה-תיעודי9
2)”המקום מעבר ליער”(2012)
3)”פרנסס הא”(2012)
\4)”הסיפור שלי עם מאד”
5)”דיברנו מספיק”
6)””הנאהבים מחוץ לחוק”
7)”לפני חצות”
8)”יסמין הכחולה”(רק בגלל בלנשט, הוקינס,ף בולדווין וקנאוולה)

המאכזב של השנה
“המשרת”

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s