הסיפור של אימי חנה יזהר בת 88

אמא שלי היא בת 88 בינואר. היא עדיין הולכת, עדיין דעתנית, צלולה, עושה 20 דקות צעדות( פעם זה היה 60), מספרת בדיחות-כולל גסות- בארבע שפות, מבינה ומדברת אנגלית במבטא רוסי דשן, בגיל 83 מכרה את מכוניתה. היא מבוגרת מאבי כעת בשלושה עשורים וחצי, לא נישאה מחדש, ואני לא מאשים אותה, אחרי 23 שנות נישואין נהדרות עם אבא שלי. היא הייתה בת 46 שנפטר, והוא בן 53.היא עדיין הטבחית הגרועה ביותר שאני מכיר.

הההתחלה הייתה כילדה במשפחה מסורתית דתית. האם קלךרה סבתי, הייתה חסידת ויזניץ, בעיירה בשם קוטי- שמי שמכיר את ההיסטוריה היהודית יודע ששם החלה תנועת החסידות, שאליה השתייכה משפחת אימי. אימי וסבתי אצו להן כל פעם לקבל ברכה,מויזניץ שהייתה מעבר לנהר, אצל הרב המפורסם למרות שאימי לא ממש הסתדרה עם זה.
אימי הייתה בן טיפוסי במשפחה של שלוש בנות, היא אהבה להתקוטט עם בנים, לשחק איתם, לעשות סקי בחורף, לטפס על עצים, לסייע לאנשל השכן המכולתניק האקסצנטרי בחנות, ולטפל בחיות שהיו במשק הבית ובגינה. מרדכי אביה, חייל ממלחמת העולם הראשונה שצלע, עקב פציעת רגל, היה סוחר חקלאי . אחותה הבכורה פרומה גילתה את הקומוניזם, ואחותה הצעירה דוניה תמות ברעב בגטו קולומייה, יחד עם אמי לאחר ניסיון כושל לבריחה לרומניה.
אימי שנאה ושונאת את הפולנים והאוקראינים. הפולנים- משום שבית הספר לבנות היה סיוט נוסח צ’רלס דיקנס, עם מנהל ורעייה סדיסטים, שהיכו כל ילדה שהפליטה מילה באידיש, (לימים נרצחו ע”י הנאצים דווקא, בשל הלאומיות הפולנית שלהם). אימי החליטה להבריז מהלימודים כמחאה על היחס, עד שהוריה תפסו אותה (לאחר שהמנהל התעניין בבריאותה) והיא חזרה ללמוד בגיהינום הפדגוגי הזה.היה מקום אחד, שבו אימי פרחה. בית הספר”תרבות”, שהשתייך לרשת בשם זה, ובו לימדו מורים מעולים שלא שכחו שהיו תלמידים, שם למדה אימי שקצת אהדה, התייחסות ליחיד כאל בן אנוש שווה זכויות והפעלת סמכות בצורה נכונה, ועל הכל היכולת להתסדר עם אנשים- עושים אותך לאיש יותר טוב. את הלקח הזה היא תישא כל חייה לטשקנט, בלב המלחמה, ואחר- כך לישראל. שני בניה יקבלו את הלקח הזה היישר מממנה.

בואם של הסובייטים, במלחמת העולם השנייה, גרם לשני דברים- סגירת תרבות ופתיחת ביה”ס לבנות כמעורב. המורים היהודים חזרו ללמד את מה שנאסר מהם ( בעטייה של מדינייות פשיסטית ואנטישמית). אבל, ההקלה הייתה קצרה- שנתיים בלבד. בעשרים ליוני 1941 תקף היטלר את בריה”מ במפתיע( או שלא), אימי, אחותה הבכורה שנמלטה עוד קודם, עלתה לרכבת לטיוןל שיזמו המורים והמורות, המטרה הייתה להרחיק את הנערים והנערות תלמידי התיכון מהחזית ולשוב. התוכנית הפכ כה מהר מאוד למסע רכבת מצמית, מקפיא דם ומטלטל מאוקראינה, רוסיה בואכה אוזבקיסטן וטשקנט.

בטשקנט, לאחר שאיבדה צמד נעליים חדשות, המציאה אימי את עצמה בפעם הנוספת- הפעם כפורצת. היא עבדה בבית חרושת למטוסים שסיפק כנפי מטוסים וזנבות מטוס, מבד יקר לחיל האוויר. שם, גם איבדה את שמיעתה באוזן אחת, אובדן השמיעה היה דבר קל ערך לעומת רעב ומחלת טיפוס שכמעט והמיתה אותה. עם צאתה, היא קיבלה הצעה מחברי כנופיית גנבים שלומיאלית שגנבה בדים, סחרה בתוך המפעל וכפסע היה בינם לבין הוצאה להורג. אמי אירגנה את הכופייה מחדש, הפעם היא ייצאה את הבד, יחד עם החברים ליהודי שסחר בשוק השחור וחלקה עימו את הרווחים. כך יכלה אימי לשרוד, לא לאבד את האנושיות, ולהפוך לפורצת מס’ 1 מצד אחד וגם למנהלת המחלקה בפועל מצד שני,

בשנת 1946, היא החליטה לשוב. בשובה לקוטי, היא נתקלה הן בקבלת פנים עויינת מצד הגויים ובשרידי הקהילה, אנשים סיפרו לה שאביה מרדכי, נורה במיטתו, שעה שניסה להסביר לקצין בגרמנית שנפצע בתאונת עבודה ולא יוכל להיות בחוליית העובדים בכפייה שתיקנה את הגשר, מהם גם למדה מה קרה לאמה ואחותה דוניה. המתיחות העויינת של הגויים האוקראינים שיכנעה אותה לצאת לרומניה לדודה בבוקרשט.

השלב השלישי בו המציאה אימי את עצמה כציונית, בא לאחר שדודה ודודתה הבהירו לה שהיא לא יכולה לשהות אצלם, משום שהם עניים למדי. היא הצטרפה להכשרה של יתומים או יתומים למחצה, שעשתה דרכה לארץ. היא עלתה בספינת מעפילים בשם:”מדינת היהודים”, , העלייה הייתה לא חוקית, משום שהבריטים קימצו עדיין במכסות עלייה, וסירבו לתת ליהודים ניצולי שואה להיכנס לארץ.

הספינה נתפסה מייד, לאחר קטטה קצרה נכנעו המעפילים ועשו דרכם לקפריסין. שם גילתה אימי את שושנה דמארי ששרה להם, ואת גולדה מאיר שנאמה להם באידיש על תלאות הארץ, מחד ועל היותה מקלט בטוח להם מאידך. תוך זיוף גילה, והעובדה שהייתה מטר חמישים ושלוש ונראתה כילדה בת 16, עלתה אימי בת ה- 19 כעת ו21בממשות לארץ.

לאחר שעבדה כחקלאית ברעננה, היא קיבלה עבודה בתע”ש הארגון המחתרתי, שלימים יתפתח לתשלובת המפלצתית כיום. לימים קלט המקום חשמלאי צעיר בשם צבי פינקלמן, שמשום מה לא פגש אותה במקום העבודה, אלא מחוצה לו.
אמי התבלטה מהר מאוד, היותה דעתנית, סקרנית, תאבת דעת, יכולת הארגון שלה, להסתדר עם אנשים, לסובב באצבעה גברים, ובעיקר- שכלה החד, מענה הלשון החריף, ההומור הבלתי נדלה שלה, כל זה הביא אותה להיות ראש הועד, ולימים גם ראש מחלקת הטיפול בעולים מטעם תע”ש במשרד הביטחון.
כאמור, בשנת 1949, פגשה את החשמלאי צבי ברמת-גן בו גר יחד עם אחותו, גיסו ואחות המפעל שהייתה חברתה של אימי. השניים נישאו בשנת 1950, אבי איבד את הוריו ואחותו הבכורה, אחותו התאומה הייתה בסיביר. היא , גיסו ובנם יבואו במהלך השנההבאה לארץ.
פרומה, אחותה הקומוניסטית של אימי התיישבה במולדבה וחיפשה את אימי, אות החיים שלה הביא את אימי לעשות הכל שתבוא והיא אכן באה עם בעלה ובנם תשע שנים אחר- כך.

בשלושים לנובמבר 1950, נולד אחי הבכור מרדכי, אימי החליטה לעזוב את העבודה, שהיוותה עבורה גם מסלול פוליטי לחברות כנסת במפא”י, היא רצתה לגדל את ילדיה בעצמה, אובדן משכורת נכבד כזה( שהיה מקור חיים נוסף ושימח מאוד את אבי החשמלאי שלא הרוויח מי יודע מה בתעש), גרמה למשפחה להישאר עוד 13 וחצי שנים בקריית-בורוכוב מקום בו נולדתי אני שלוש וחצי שנים אחר- כך.

אימי החלה לעבוד מחדש במתור פקידה בחברת קרת, לבנייה ומשכנתאות, לאחר המיתון, בו פוטרה, נזכרה החברה שהיא נכס והיא נשכרה ועבדה בתור מנהלת המכירות. כאז וכתמיד היא ידעה להסתדר, ואנשים אהבו אותה בשל היותה היא- תמיד אנושית, סקרנית, חכמה ומצחיקה בטירוף.

בשנת 1980 פרשה סופית מעבודה. לאחר מות אבי, אני רוצה לסיים את הסיפור הזה בעוד פן. היום בו הפכתי ממצואיסט תוקפן, אדיש ומזלזל בפמיניזם לאיש שמכבד ואוהב נשים ולפמיניסט מוצהר התרחש ב12 /03/1973- היום בו נפטר אבי. ואמא שלי לוקחת את שני בניה הגברים הצעירים והמבולבלים, ואומרת לנו כך:”אבא שלכם נפטר, אנחנו לבד עכשיו, אף אחד לא יעזור לנו, רק אנחנו”- וזה המשפט שהפך אותי לגבר פמיניסטי שאוהב נשים ותומך בזכויותיהן.

יום הולדת שמח לך אמא אני מקווה שתהווי השראה להמון בנות צעירות ונשים בתחילת דרכן!!