WHY DO I WRITE?,

Hello my dear six readears and followers!

Been away, and you’re so right. I didn’t write anything new, well I have a perfect alibi.

I was busy writing two projects. One is a comic screenplay, about an American lady, Brit lesbian, Afro-French, and three Israelies,  travelling across France, and shoot a pitch short subject, for a Canmnes pitching session, in which they’ll try to raise money for a docu about French comedian Louis De-Funes, and the other project- a serious film history’s book about the Israeli Cinema between 1964-1994. And trust me,  both are tough ones.

Let’s start with one assertion- a golden rule if you please, you write because you have to.The damn story knock on your brain, the academic work needs to be shown, and you begin, in one case you just write, the keyboard and your fingers dance ever so quickly, and before you know it, you stare at the pile of stupid shity excuse for a screenplay, moaning:”:What’s’ that shit? Who wrote it?”

And the academic writing, in which you explain and write at lengths, abstracts, and quotes, explaining to those who don’t know, some historical facts . And here you are explaining yourself to the early grave of boredoom.

And that’s why the writer needs an editor- And lucky for me, at least in writing the screenplay, I have two dear persons, who helps me. One is my accompaning producer- Gidi Avivi, and the other .is Cassie(November Wandering) Hirsh.

Between these two, the screenplay becomes something more. It’s now written in much more brisk pace, but with elements, which makes the characters round, the  creative juices are just right, the treatment is every inch the one movie you wish to see, and all in all, it’s better.

If I argue, cry, depress, and scream in agony with Gidi, it turns in hindsight that he’s right. Gidi an ex journalist, music critic, screenwriter and a producer, helps me in making me a good screenwriter, true the 30% that I contribute are right, but the 70% which Gidi gives, are gems, and value more than anything. Cassie is the best sctory editor, and screen editor in Israel, period. If you want her, you got to pay her, every penny counts and worth., She’s the one which compromises, makes scenes long or short, suggests much more, see the potenials, and contrtibute to the movie’s dialogues’ character, scene’s lengths, and in short- life without Cassie, are hell of a life and a nightmare for a comdey writer.

Do I  think it’s good? Do  I believe in both book and screenplay?Well, to be honest, it’s  really hard, at times I thought yes. It’s really good, let’s go, let’s start, let’s and let’s. But of course, Gidi say something, Cassie say something, and I immidiately relent, they’re right. And I lose my self confidence, which is right and good. And here I want to talk about the second obstacle- Any writer now what I talk about-Cokiness, leading to arrogance, hubris, and than demise and nemesis.

Because dear readers and followers, the truth is, that any  writer who is self confident, too much, is   bound to fail. How do I know that the story’s good? How do I know that my non fiction will be just

, Marvellous? It’s not, trust me, since there’s another element-Audience. Aha! Did you think about them?

And here comes a very heretic sayiong from me, I know, the artist, screenwriter and historian author, should write their art, or their academic book for no one. Really? Well allow me to be heretic, I write for audience and readears, period. OK, it’s time you’ll meet my alter ego Izhar Dror the audience.And god do we , Dr. Dror Izhar the historian and screenwriter hate him, beyond enurance, really he’s such a pest! Always criticize, always hating our best work, belittling every single line, every scene; he’s terrible, can’t ignore this man, and trust us, we tried it all.

We tried guns, poision, beating him within an inch of his life, contact the Kazakstanian Mob, all to naught. He’s still there, he’s the audience I’m writing for, and I have to admit, it humbles me, I think, not second guessing, about me as a moviegoer, or a reader reading a book, novel, or non fiction, seeing a movie at the theater, or on TV, and criticize it, sometimes  praising, sometimes laugh. and hoot, Bronx cheeing all the time, it humbles me, really it does.

Which now bring me to the question:”Why do I write?” Here’s the answer: I write because I want to share. Share the story, it’s downright funny, hopefully, share the insight, it’s original look at the life with fresh outlook. And god knows how many stories and academic theories rushing inside me, and I know that  they want to get out, they don’t want anyone else, they’ve decide to incubate here in my head. And I  know, that if I die, they die with me, so I write to win death. I know it’s futile, a little insignificantly historical  win, un important, won’t influence nations, but to me, the printing of a book, the marcee on the film theater, with:Screenplay by: Dror Izhar”, that’s enough..

Advertisements

למה אני כותב?

שלום וחג סוכות שמח לכם ששת קוראי היקרים והנאמנים שלי ועוקבים !

עבר המון זמן מאז שכתבתי, אני יודע. יש לי תרוץ מושלם- אני בתהליך כתיבה של שני מיזמים. האחד, מוכר לכם, אני לא ממש רוצה לומר אותו, טוב:”מחפשים את לואי“, על חבר’ה שמנסים לעשות פיצי’נג ולצלם סרטון פיצינג , במטרה להפיק סרט תעודי על לואי דה-פינס. מכירים את זה, אז אני לא ממשיך מעבר לזה.
זהו לגבי האחד, השני זה ספר שהתחלתי לכתוב אותו, בהזמנת הוצאה אמריקנית שמתמחה בהוצאת ספרים לסופרים מתחילים, היסטוריה על הקולנוע הישראלי בשנים 1964-1994.
וכאן אני רוצה לחזור לשאלה שלי, למה אני כותב?
תהליך הכתיבה הוא מפרך, לא בטוח שיהיו צופים או קוראים. שאתה כותב, אתה למעשה מקיא, ממש מקיא את הכל, בעיקר שזה מדובר בסיפור או תסריט, שממש מתדפק על דלת מוחך היצרני ומקיא את עצמו על מסך המחשב, אצבעותיך רצות לך על המקשים, המון שגיאות כתיב, ואתה מוצא עצמך עמוס שגיאות כתיב, סגנון איום, דרעק ספרותי-קולנועי, חרא לא מצחיק, ונשמעת מפיך צעקה:”מי כתב את החרא הזה?” זה אתה, דרור, אתה ולא אחר.
כמובן, בגרסה הראשונה של הזספר, אתה כותב ומסביר, אחרת איך יבינו למשל את”הם היו עשרה”, או את”נועה בת 17“, מישהו חייב להסביר לגויים האלו, או לחברים מתחת לגיל העשרה מה הייתה הקבוצה כערך חברתי- רעיוני? מי היה מאיר יערי(מנהיג מפ”ם- מה זה מפ”ם? מפלגת פועלים בשנות ה-40-70), למה הפילוג? אחרת, לטעמי, אי אפשר להבין את הסרטים הללו בלי ההקשר. וזהו, זו גם הסיחבה למה אני כותב כל כך הרבה- אני מסביר את עצמי לדעת.
וכאן אתה חייב את האיש שבלעדיו אין לך מה לעשות לא בספרות הסטורית, לא בקומדיה קולנועית- עורך תסריטים.
וכאן, אני מנצל את המצב וחורג ממנהגי, כי אני חייב את העבודה שלי לשני אנשים- גידי אביבי המפיק שמלווה אותי, וקסי-נובמבר- הירש. גידי הוא מפיק שהיה פעם עיתונאי, ותסריטאי, ולכן כל עצה שלו, היא מעולה. אלוהים היודע, שאני והוא – בעיקר אני- בכיתי, צרחתי, קרחתי גדלה בכמה סנטימטרים, לאחר שתלשתי את שערות ראשי, אבל הוא צודק- ב70%, אני צודק ב30%. איזה יופי הליות צודק ב30%, אחרי כל ויכוח עם גידי, זה ממש כיף אדיר.
קסי היא דבר אחר, למי שמחפש עורכת תסריטאים ומוכן לשלם לה, היא הכתובת. היא מפשרת, מציעה, מאריכה, מקצרת, כל מה שיש בתסריט בן 83 העמודים, שזה עתה הושלמה גרסתו התשיעית(!), מה שיש בחמשת עמודי הטרימנט, זה בזכותה ובזכותו של גידי. בלעדיהם קשה לי להאמין, שהיה יוצא משהו קצת יותר משופר, טוב גם לכותב שורות אלו יש מה להציע, ועוד איך, אבל בלעדי שניהם, הוא יהלום בתוך בריכת רפש, גולם ולא פרפר, מצחיקן של בדיחה אחת מוצלחת אולי ארבע, אבל לא כותב קומדיות טוב שהוא רוצה להיות.
אני שואל כאן את עצמי האם אני מרוצה? אז הנה האמת, אני לא יודע. משום שבין שניהם, אני איבדתי המון מהביטחון העצמי שלי, ולא שאני משופע ממנו, ממש לא.
טוב, אז הנה מגיע המכשלה השנייה של הסופר/תסריטאי- בטחון עצמי. זה מוביל לשחצנות. אני מאמין בסיפור, אני מאמין בנושא של הספר, אבל אסור לי להיות שחצן, לא שאני כזה, אבל פשוט שחצנות ועודף בטחון עצמי הורסת את התסריטאי ואת הסופר/היסטוריון. היא מביאה אותו להיות חרא של בן אדם וגם זבל של תסריטאי, וסופר מחורבן להפליא! זאת אמת. אף פעם אל תהיו בטוחים בעצמכם, שאתם כותבים, לעולם לא. זאת מכה
ועכשיו אני מגיע לסיבה השלישית לשאלה ששאלתי, אני כותב בשביל צופי קולנוע וקוראים על קולנוע. אני יודע שזו כפירה מוחלטת, אבל שאתה כותב תסריט, בעיקר תסריט, אבל גם ספר, אתה צריך לחשוב על קהל הקוראים והצופים שלך. אין מה לעשות.

תכירו אחד כזה, קוראים לו יזהר דרור, אני והסופר/היסטוריון ד”ר דרור יזהר, שונאים אותו ממש. הוא מטרד, פגע רע, חרא של בן אדם, נודניק, טרחן מעצבן, כל הזמן לא מרוצה, מעיר ללא הרף. תאמינו לנו, ניסינו הכל להיפטר ממנו- רעל, מכות, ירי, חוזה עם המאפיה הקזחית, ללא הועיל, הוא שרד שמונה אשפוזים, ירי המוני, רעל מסיבי, והא כאן הבן זונה המאוס הזה. הוא המצפון שלנו, אנחנו לא יכולים איתו ולא יכולים בלעדיו, הוא המגדלור, אבן הריחיים, הוא שומר מאיתנו ועלינו, ואני מחוייב לומר שלפעמים תכופות הוא צודק. מפני שאחרת, יש לך סופר, או תסריטאי שהוא ממש מכה, אתם רואים אותם בתוכניות אירוח, ראיונות בחדשות, נושאים להם נאומים וכותבים מאמרים נפוחים מחשיבות עצמית, האגו שלהם נישא לפניהם, עם עדת מעריצים ומעריצות. הסופרים הללו הפסיקו להיות סופרים, התסריטאים הללו הפסיקו להיות תסריטאים, הם נהיו ידוענים! ולהיות ידוען סופר או תסריטאי, זאת הקללה האיומה ביותר שאני מאחל להם ולא לעצמי!

וכאן הסיכום לשאלה הזו ששאלתי. אני כותב, משום שאני רוצה לחלוק ולחלק איתכם סיפור מצחיק, אני מקווה, איזה נושא אקדמי, שאף אחד לא התייחס אליו, זווית מסויימת, שאף אחד לא ראה, או מיעט לראות, נושא שראוי שיספרו אותו, פרה קדושה מעדר הפרות, שעדיין צריכה להישחט.,זוג פוליטיקאים מקומי מרמת- גן, האישה מגבעתיים, שהם פעילים ב”יש עתיד”(האישה ליכודניקת לשעבר) דופק לי כבר כמה זמן בראש, ומנסה להפוך למותחן קומי בלוס-אנג’לס ורמת- גן, עם המשך בלונדון. עוד חבורה של ישראליות בנות 30 מקיריית חיים עושה לי את המוות, מורה להיסטוריה תואר שני, בן 60 ורעייתו המורה לספרות בת ה 57 יחד עם הבן והבת שלהם, הבת בגיל 30, הבן בגיל, 27.עושים לי בעיות שנים על גבי שנים שהם עושים לי בעיות, לא משנה שאני אומר להם:”תראו, אני צריך מישהו ומישהי בעיקר אישה שתכתוב איתי את התסריט לסדרת הטלוויזיה/סרט”. לא, הם שם, חופרים וקודחים, ואין לי סבלנות אליהם ממש לא. או למשל הנושאים שקשורים בהגירה וקולנוע, היסטוריוגרפיה , אוי כמה שהנושאים האלו ישנם, כל כך רציתי ללמד אותם, אבל הם שוכבים להם, יחד עם הסרט האפל, שיש איזה משהו שאני מאוד רוצה להגיד עליו. הם ימותו יחד איתי, או העיבודים לסדרת ספרי המותחנים-מבוססת על קומיקס, הגרסה ההיא של לוסי משנת 1966, והסרט העלוב שהוינשטיינים עשו בשנות ה-90 היו לא ראויות למאכל אדם, או הספר ההוא של הסופר היהודי-סובייטי-ישראלי, איזה נושא! איזה תסריט זה יכול להיות! מדהים. אחלה סרט, אני יודע אפילו איפה ואיך זה יצולם, ובאיזה שפות זה ידבר! באמת! יש לי את זה בראש, אבל כנראה זה ימות איתי. כי שאני אמות מתישהו, הכל ימות איתי.
וזאת הסיבה למה אני רוצה לכתוב. אולי לנצח קצת את המוות בקצת.