Home » Uncategorized » למה אני כותב?

למה אני כותב?

שלום וחג סוכות שמח לכם ששת קוראי היקרים והנאמנים שלי ועוקבים !

עבר המון זמן מאז שכתבתי, אני יודע. יש לי תרוץ מושלם- אני בתהליך כתיבה של שני מיזמים. האחד, מוכר לכם, אני לא ממש רוצה לומר אותו, טוב:”מחפשים את לואי“, על חבר’ה שמנסים לעשות פיצי’נג ולצלם סרטון פיצינג , במטרה להפיק סרט תעודי על לואי דה-פינס. מכירים את זה, אז אני לא ממשיך מעבר לזה.
זהו לגבי האחד, השני זה ספר שהתחלתי לכתוב אותו, בהזמנת הוצאה אמריקנית שמתמחה בהוצאת ספרים לסופרים מתחילים, היסטוריה על הקולנוע הישראלי בשנים 1964-1994.
וכאן אני רוצה לחזור לשאלה שלי, למה אני כותב?
תהליך הכתיבה הוא מפרך, לא בטוח שיהיו צופים או קוראים. שאתה כותב, אתה למעשה מקיא, ממש מקיא את הכל, בעיקר שזה מדובר בסיפור או תסריט, שממש מתדפק על דלת מוחך היצרני ומקיא את עצמו על מסך המחשב, אצבעותיך רצות לך על המקשים, המון שגיאות כתיב, ואתה מוצא עצמך עמוס שגיאות כתיב, סגנון איום, דרעק ספרותי-קולנועי, חרא לא מצחיק, ונשמעת מפיך צעקה:”מי כתב את החרא הזה?” זה אתה, דרור, אתה ולא אחר.
כמובן, בגרסה הראשונה של הזספר, אתה כותב ומסביר, אחרת איך יבינו למשל את”הם היו עשרה”, או את”נועה בת 17“, מישהו חייב להסביר לגויים האלו, או לחברים מתחת לגיל העשרה מה הייתה הקבוצה כערך חברתי- רעיוני? מי היה מאיר יערי(מנהיג מפ”ם- מה זה מפ”ם? מפלגת פועלים בשנות ה-40-70), למה הפילוג? אחרת, לטעמי, אי אפשר להבין את הסרטים הללו בלי ההקשר. וזהו, זו גם הסיחבה למה אני כותב כל כך הרבה- אני מסביר את עצמי לדעת.
וכאן אתה חייב את האיש שבלעדיו אין לך מה לעשות לא בספרות הסטורית, לא בקומדיה קולנועית- עורך תסריטים.
וכאן, אני מנצל את המצב וחורג ממנהגי, כי אני חייב את העבודה שלי לשני אנשים- גידי אביבי המפיק שמלווה אותי, וקסי-נובמבר- הירש. גידי הוא מפיק שהיה פעם עיתונאי, ותסריטאי, ולכן כל עצה שלו, היא מעולה. אלוהים היודע, שאני והוא – בעיקר אני- בכיתי, צרחתי, קרחתי גדלה בכמה סנטימטרים, לאחר שתלשתי את שערות ראשי, אבל הוא צודק- ב70%, אני צודק ב30%. איזה יופי הליות צודק ב30%, אחרי כל ויכוח עם גידי, זה ממש כיף אדיר.
קסי היא דבר אחר, למי שמחפש עורכת תסריטאים ומוכן לשלם לה, היא הכתובת. היא מפשרת, מציעה, מאריכה, מקצרת, כל מה שיש בתסריט בן 83 העמודים, שזה עתה הושלמה גרסתו התשיעית(!), מה שיש בחמשת עמודי הטרימנט, זה בזכותה ובזכותו של גידי. בלעדיהם קשה לי להאמין, שהיה יוצא משהו קצת יותר משופר, טוב גם לכותב שורות אלו יש מה להציע, ועוד איך, אבל בלעדי שניהם, הוא יהלום בתוך בריכת רפש, גולם ולא פרפר, מצחיקן של בדיחה אחת מוצלחת אולי ארבע, אבל לא כותב קומדיות טוב שהוא רוצה להיות.
אני שואל כאן את עצמי האם אני מרוצה? אז הנה האמת, אני לא יודע. משום שבין שניהם, אני איבדתי המון מהביטחון העצמי שלי, ולא שאני משופע ממנו, ממש לא.
טוב, אז הנה מגיע המכשלה השנייה של הסופר/תסריטאי- בטחון עצמי. זה מוביל לשחצנות. אני מאמין בסיפור, אני מאמין בנושא של הספר, אבל אסור לי להיות שחצן, לא שאני כזה, אבל פשוט שחצנות ועודף בטחון עצמי הורסת את התסריטאי ואת הסופר/היסטוריון. היא מביאה אותו להיות חרא של בן אדם וגם זבל של תסריטאי, וסופר מחורבן להפליא! זאת אמת. אף פעם אל תהיו בטוחים בעצמכם, שאתם כותבים, לעולם לא. זאת מכה
ועכשיו אני מגיע לסיבה השלישית לשאלה ששאלתי, אני כותב בשביל צופי קולנוע וקוראים על קולנוע. אני יודע שזו כפירה מוחלטת, אבל שאתה כותב תסריט, בעיקר תסריט, אבל גם ספר, אתה צריך לחשוב על קהל הקוראים והצופים שלך. אין מה לעשות.

תכירו אחד כזה, קוראים לו יזהר דרור, אני והסופר/היסטוריון ד”ר דרור יזהר, שונאים אותו ממש. הוא מטרד, פגע רע, חרא של בן אדם, נודניק, טרחן מעצבן, כל הזמן לא מרוצה, מעיר ללא הרף. תאמינו לנו, ניסינו הכל להיפטר ממנו- רעל, מכות, ירי, חוזה עם המאפיה הקזחית, ללא הועיל, הוא שרד שמונה אשפוזים, ירי המוני, רעל מסיבי, והא כאן הבן זונה המאוס הזה. הוא המצפון שלנו, אנחנו לא יכולים איתו ולא יכולים בלעדיו, הוא המגדלור, אבן הריחיים, הוא שומר מאיתנו ועלינו, ואני מחוייב לומר שלפעמים תכופות הוא צודק. מפני שאחרת, יש לך סופר, או תסריטאי שהוא ממש מכה, אתם רואים אותם בתוכניות אירוח, ראיונות בחדשות, נושאים להם נאומים וכותבים מאמרים נפוחים מחשיבות עצמית, האגו שלהם נישא לפניהם, עם עדת מעריצים ומעריצות. הסופרים הללו הפסיקו להיות סופרים, התסריטאים הללו הפסיקו להיות תסריטאים, הם נהיו ידוענים! ולהיות ידוען סופר או תסריטאי, זאת הקללה האיומה ביותר שאני מאחל להם ולא לעצמי!

וכאן הסיכום לשאלה הזו ששאלתי. אני כותב, משום שאני רוצה לחלוק ולחלק איתכם סיפור מצחיק, אני מקווה, איזה נושא אקדמי, שאף אחד לא התייחס אליו, זווית מסויימת, שאף אחד לא ראה, או מיעט לראות, נושא שראוי שיספרו אותו, פרה קדושה מעדר הפרות, שעדיין צריכה להישחט.,זוג פוליטיקאים מקומי מרמת- גן, האישה מגבעתיים, שהם פעילים ב”יש עתיד”(האישה ליכודניקת לשעבר) דופק לי כבר כמה זמן בראש, ומנסה להפוך למותחן קומי בלוס-אנג’לס ורמת- גן, עם המשך בלונדון. עוד חבורה של ישראליות בנות 30 מקיריית חיים עושה לי את המוות, מורה להיסטוריה תואר שני, בן 60 ורעייתו המורה לספרות בת ה 57 יחד עם הבן והבת שלהם, הבת בגיל 30, הבן בגיל, 27.עושים לי בעיות שנים על גבי שנים שהם עושים לי בעיות, לא משנה שאני אומר להם:”תראו, אני צריך מישהו ומישהי בעיקר אישה שתכתוב איתי את התסריט לסדרת הטלוויזיה/סרט”. לא, הם שם, חופרים וקודחים, ואין לי סבלנות אליהם ממש לא. או למשל הנושאים שקשורים בהגירה וקולנוע, היסטוריוגרפיה , אוי כמה שהנושאים האלו ישנם, כל כך רציתי ללמד אותם, אבל הם שוכבים להם, יחד עם הסרט האפל, שיש איזה משהו שאני מאוד רוצה להגיד עליו. הם ימותו יחד איתי, או העיבודים לסדרת ספרי המותחנים-מבוססת על קומיקס, הגרסה ההיא של לוסי משנת 1966, והסרט העלוב שהוינשטיינים עשו בשנות ה-90 היו לא ראויות למאכל אדם, או הספר ההוא של הסופר היהודי-סובייטי-ישראלי, איזה נושא! איזה תסריט זה יכול להיות! מדהים. אחלה סרט, אני יודע אפילו איפה ואיך זה יצולם, ובאיזה שפות זה ידבר! באמת! יש לי את זה בראש, אבל כנראה זה ימות איתי. כי שאני אמות מתישהו, הכל ימות איתי.
וזאת הסיבה למה אני רוצה לכתוב. אולי לנצח קצת את המוות בקצת.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s