הסרטים הטובים , והממש לא של 2016 סיכום

שלום לכם ששת קוראי וחברי בפייסבוק!

התגעגעתם למתנה של חנוכה וחג המולד והדיוואלי? גם אני. אז הנה.

הייתה לנו ממש שנה מחורבנת, איש נהדר שאהבתי נהרג בהתקפת טרוריסטים במתחם שרונה, ארה”ב קיבלה מנהיג חדש שנראה כמו הצלבה  של אורנג אוטנג למוסוליני. ומה עם הסרטים? הםםםם.

אז טוב בואו נתחיל

1)”בגרות” הסרט הטוב של השנה, כריסטי מונג’יו מביא לנו סרט מצמית ממש. השאלה עד היכן אדם יתחיל לבגודד בעקרונות שלו תמיד צצה, כאן אנו מקבלים תשובה, והיא לא קלה כלל. אין כאן שחור ולבן, רומיאו הרופא הוא איש טוב, שמטרתו להביא לבתו כרטס למכובדות אקדמית באוניברסיטה בריטית, ולמעשה כרטיס יציאה מהפרובינציה המחניקה של קלוז’,, מקבלות תפנית שהיא מותקפת. מכאן הוא יעשה הכל שתעבור את הבגרות, והצופה לא  מקבל הנחות. סרט לא מתפשר שמוכיח אחת ולתמיד שרוחניה היא מקום שיכון להתחרות בעולם ההוליוודי.

2)”להלה לנד” בשנת 2015, כתבי על”ויפלש”, ואמרתי שהבמאי דמחאן צ’זל הוא כשרון שנתיים אחר- כל מסתבר שצדקתי. מחזמר ששואב מקורות גם מז’ק דמי( סצינת הסיום למשל, היא הצדעה מחוכמת ל”מטריות שרבורג”,) וגם להוליווד הקלסית, חכם, מקורי, מתוק מריר, לא שמלצי, וכן, ביננו מי לא רוצה לצאת מהאוטובוס או מהמכונית והמונית בפקק תנועה ופשוט לשיר ולרקוד? אני כן.

3)”ספוטלייט” ונחזור בקפיצת זמן לתחילת השנה.. הסרט של טום מקרתי, הוא סרט צנוע, שייך לסוג ה-מבוסס-על-סיפור-אמיתי-( “סאלי” הוא עוד נציג), הוא מספר לנו סיפור על התעללות מינית מחרידה שביצעו כמרים קתולים בבוסטון בילדים ממשפחות עניות, קתולים, אירים. הסרט מציג לנו מלחמת מעמדות, הם נגד אנחנו, האנחנו הוא החברה הקתולית-בוסטונית-אירית, הסרט מציג לנו את העיתונאים והפרקליט הארמני שנלחם בהם. הסצינה שבה סטנלי וותי’ ומרק רופאלו, האחד ארמני והשני פורטוגזי  מדברים על המתיחות הפנים נוצרית בין מי שלא למי שכן, היא יצירת מופת של כתיבה ומשחק, מייק קיטון כאירי  עורך עיתון שלפתי מוצא עצמו  עמוק בתוך החיבוק דוב של הממסד הקתולי-לבן-אירי, העורך היהודי- עוד איש זר בגילחומו השקט של ליב שרייבר, שמעודד את כתבי העיתון( רייצ’ל מקאדמס ובריאן מייקל  דרסי, משלימים את קיטון ורופאלו) מציגים לנו תמונה מצמררת ועוכרת שלווה של תופםעה קטנה, שמתחילה בבוסטון ומתפשטת למגפה מוסרית מחליאה כלל עולמית.

4)”באש ובמיים” דייויד מקנזי, במאי סקוטי-בריטי, נוסע לארה”ב ועושה שם סרט שודים. לכאורה, אין מה לומר? יש. אם אתם רוציםן להבין למה טראמפ ניצחח, תראו את הסרט הזה. טקסס מוצגת כאןו כמדינה שאיבדה הכל, שני אחים, האחד פרחח אסיר לשעבר, ווהשני חוואי רציני, מבצעים שודים של בנקים, כדי לשלם את המשכנתא על החווה של האח. בעקבותיהם דולק שריף עקשן לקראת פרישה, הסרט הוא דיוקן מטריד של אמריקנ ים לבנים, חסרי אמצעים, מיואשים, שהליברלים בהוליווד ובניו-ינורק, האקדמאים והפוליטיקאים פשוט לא ספרו. הסרט מביא לנו את ה”למה טראמפ” באגרוף קולנועי. והוא מצטיין בהופעות של כריס פיין ובן פוסטר( כאח הלא אחראי), ושל ג’ף ברידג’ס שמוכיחל שוב שהוא שחקן ענק.

 

5)”חיים משוגעים” האיטלקים לא איכזבו. סרטו של פאולו וירזי, הוא מסע נפשי ופיזי של שתי נשים שונות מעמדית זו מזו. האחת, רוזנת שקרנית, מתחזה, שמאושפזת בבית חולים לתשושי נפש, מנוהל בידי נזירות. למקוום מופיעה מטופלת, אישה צעירה  שניסתה להתאבד יחד עם תינוקה, שתי הנשים מוצאות שפה משותפת. עלייה אחת באוטובוס הלא נכון, בעת עבודה מחוץ לביה”ח, והשתיים פוצחות במסע מאתגר, עצוב, מצחיק, כמו שקולנוע איטלקי מעולה יודע לעשות, לאתר את תינוקה של השנייה, כעת נער מתבגר. שילוב מנצח של משחק מופלא( מיכאלה רטומצ’י, כוכבת עולה וולריה טדסקי-ברוני, אחות של קרלה כן), הכל בסרט עובד. ושוב, סרט נשים איטלקי משובח.

6)”סאלי” אמת. קלינט איסטווד רפובליקן, תומך טראמפ, הכל נכון, גם אני לא משתגע על הפוליטיקה האיסטוודית. אבל, האיש יודע לספר סיפור, וזה מה שגורם לי לאהוב אותו. בגיל 86, הוא עושה זאת שוב. צ’לסי סלצברגר- סלי- היה קברניט שהנחית בואינג על ההדסון,תום הנקס, בהופעה סולידית, מציג לנו גיבור אפרורי, לא הרואי, שתחושת בטן אחת שלו, הצילה אותו ואת נוסעיו מוות.והסרט מציג לנו סיפוןר גבורה של איש לא מושלם, אין בסרט הזה טיפה אחת של זיוף, שמלץ, הרואיזם מטופש. יש כאן, אמת, יצוג מזעזע של נשים, אבל אני חושב שדהסרט ויכולת הסיפורית המופלאה של איסטווד מכפרת על המשגה הזה.

7)”אבינו” הקולנוע הישראלי השנה, עשה המון שטויות, ואני מודה שלא ראיתי את רוב הסרטים, ככה זה שאתה חולה בשפעת בתחילת השנה, להתחסן כן?. אבל “אבינו” סרטו השני של מני אליאס, הוא סרט הגנגסטרים הטוב של השנה, והסרט הישראלי הטוב של השנה. סיפורו הטרגי של עובדיה, מוביל רהיטים שמתפקד כאחראי על בטיחות במועדון לילה מזרחי, ושהוא ורעייתו רחל ( איזה סמל), מצפים ומייחלים לילד, עושה מעשה אחד שישנה את חייו, שעה שרוזנטל גנגסטר מקומי מציע לו לעבוד, הכסף, שמנפנף הגגנסטר בפניו, הוא מלכודת ממנה לא נחלצים בקלות. עובדיה נשאב לעולם השוק האפור, ועימו גם לבגידה . רק שיהיה ילד. הסיפור הנפלא, הבימוי הפנטסטי, עושים את הסרט הישראלי הזה לסרט גנגסטרים שווה ברמה שלא מביישת את הוליווד, מוריס כהן, רעייתו בחיים רותם זיסמן-כהן,מעולים. אלון דהן הוא גנגסטר מאיים ומפחיד . והסרט ראוי למקום המכובד.

8)”ע.י.ג.” סטיבן שפילברג חגג 70, הוא חזר השנה לסוגת סרט הילדים. ספרו של רואלד דהאל, על יתומה בריטית, ענק חביב, אחיו האיומים, ובית המלוכה הבריטי, הגיע למסכינו, סרט מתוק במובןו הלא שמאלצי של המילה, סיפור על חברות, שפשוט עושה טוב. צובט לב, אני מצאתי עצמי צוחק, ואפילו בסתר מוחה דמעה, דבר שציניקן כמוני לא עושה בסרטים חוץ מ”סיפור טוקיו”. שפילברק ממציא עצמו מחדש, ועדיין יכול לתת לנו סרט מעולה,

9)”זוטופיה” עוד נס. דיסני, דווקא הם. הביאו השנה סרט מצויין, משל מעולה, סטירה, על סרטי המשטרה, והמון מודעות לקולנוע, בסיפור על ארנבת אמיצה ושאפתנית, שועל נוכל וציני, ועיר שבה חיות גרות זה בצד זה(היונקים!) סיפור פשע מאתגר למדי, על חיות שהופכות חיות טרף(כך!). הבמאים ביירון הווארד וריץ’ מור מתבלים סצינות מצחיקות ביותר( הסצינה במשרד הרישוי היאר משהו שמזכיר לי את “בלאומילך”, פנינה קומית ממש), עם סצינות מעולות( הקטע בה נמר ברכבת תחתית זוכה ליחס משפיל, היא פשוט גאונית), הסרט הוא יצירתצמופת קטנה, ראוייה למקום התשיעי,

10)”היא” לאחר שהיה בהוליווד, חזר פול ורהובן לאירופה. הסרט “היא” הוא מופת לסרט אפל. הגיבורה מישל לבלן, בגילומה של איזבל הופר, היא אחת מהגיבורות המרתקות שראיתי השנה. אשת עסקים קשוחה, שנאנסת בסרט, ומתייחסת לאונס כדבר שלא ממש יגרום לה להתכווץ בפינה. מישל היא אישה, שאתה ממש לא יודע מה לעשות איתה. ללטף? לסטור? היא דוחה, היא רכה, היא פגועה וקשוחה. בוגדת בחברתה ע”י סקס עם הבעלה שלאותה חברה ושותפה, ונחושה למצוא את האנס. הסרט הוא רכבת שדים של רגשות, ואיזבל הופר בשיאה מזכירה לנו שמישל מורגן שנפטרה השנה, דניאל דרייה , וסימון סניורה יש להן יורשת רקאוייה. פשוט סרט מעולה. בית ספר לחסידי הסרט האפל.

 

וזהו. כמובן, שהיו מאכזבים “מנצ’סטר ליד הים” של קנת לורגן הצליח לעשות לי מה שאף סרט לא עשה, להירדם שלוש פעמים בהקרנה, משעמם, ארוך, לתרגי, צער העולם במובן הדוחה של המושג, ובסופו של דבר, הסיפור על אדם שאחיו מנת מהתקף לב והוא אנוס להיות אפוטרופוס של אחיינו ממש ממש  ממש לא מעניין אותי לפחות.

 

עוד סרט ישראלי, שמשום מה כל משבחים וזכה באופיר הוא”סופת חול”, של עילית זקצר. סרט ליברלי במובן המחורבן של המילה, סרט  שנעשה אומנם בתחקיר מוקפד, על המצוקה של נשים בחברה הבדואית, עם טונות של כוונות טובות, הוא סרט קולוניאלי מהסוג של הגבירה הלבנה מתל אביב שפשוט עשתה סרט של גיבורה קולוניאלית לבנה על חברה, שמוטב שיעשה בידי בדואית. השחקניות הישראליות-פלסטיניות, לא מהפזורה, עושות מה שיכולתן, אבל זה פשוט לא זה נקודה.

 

או “המלבישה” של ג’וסלין מורהאוז, סרט אוסטרלי מזעזע במיוחד. מה זה? נניח שהוא יציאה על”ביקור הגברת הזקנה” של פרידריך דירנמט, לגיטימי, עלא כיפאק. אבל הדרך אוי הדרך!! אבל מה הסרט הזה? סטירה? קומדיה רומנטית? מלודרמה? הכל ביחד? הדבר היחידי שטוב שם הודגו ויווינג בתור שוטר הומו בעיירה מנוצמנמת בשנות החמישים, נקרודת אור יחידה בסרט מבוזהבז זה.

 

כמובן, שהיו סרטים מכובדים(“אמת” למשל),. כייפים (” בלשים בע”מ”), היו מעולים (“ק’ול”), היו בסדר(“חולייטה”, של אלמודובר, לא ג’ורג’ עובדיה, אבל לא ממש סרט כמו “העור” למשל), והיה “הבן של שאול”. סרט מעולה, אני לא מכניס אותו כי הוא סרט השואה הטוב ביותר שנעשה. אני לא מכניס סרטי שואה בקטגוריות סיכומים, לא יכול, אבל, הסרט פותח כתסריט כאן בארץ, הוצע לקרן הקולנוע, נדחה בידה, והא דוגמא לטמטום המצוי שיש בקרן הזאת ובקרנות האחרות.

זהו זה תמה שנה, טראמפ נשיא, ביבי ראש ממשלה, ואנחנו בחרא. נקווה שהשנה הבאה תהיה טובה. אה, כן ושהסרט התעודי שלי יצליח.

 

 

 

Advertisements

The 2016 sumup Best, and dismal movies of 2016

Hello dear six readers and friends of my Facebook page

See I didn’t quite forget you.

This year was rather bad right? I mourn for a dear man who was killed in a terrorist attack at the Sharona Food site at Tel-Aviv, Dr. Micael Feige, America is having her own nightmare, and the movies?

Well, the movies hmm.

Shall we say it was a mixed year?

It’s the right phrase, mixed. And on the other hand, the year marked my debut as a film director/writer at  a documentary genre, that’s why I didn’t write much.

,without further delay, let’s start the summing up

.Strangely enough, the best two movies are the last I happened to see this year,

1) The best movie of this year, is a Roumanian masterpiece by Christie Munjiu:”Graduation”, a sombre and dark tale about compromising, and principles, the goodness of man, and the devotion to a family. Romeo isn’t an ideal man, a doctor, with a depressed wife, talented daughter, and a mistress, he tried to live a moral life a contradiction, his love for his daughter, his desire to give his daughter a ticket to a bright future-An undergraduate in a swank British University, derailed when his daughter is getting  attacked, this caused a chain of event, which constantly challenged the viewer with moral questions, at the end, the dream is getting sour, and the good moral doctor is slightly corrupted but not much.  And Adrian Tiny as Romeo gives us an impression which leaves us unsettled, a wonderful masterpiece, and another testament to the power and stamina of non US/Hollywood movie.

2)La la land , In 2015, I wrote about “Whiplash” and  foretold that Damien Chazelle, is a talent to watch. He is, because to years after showing us the brutal, realistic, harrowing look at  America and its dream, out comes” La la land”, movie no.2. What makes it so good? Well, for starters its opposed diametric role to Munjiu’s movie, it simply tells us that dream can be fulfilled, at a cost, but if you’re an actress, whose failed time and again, writing a monodrama, and if you’re a jazz pianist, who gets the actress in spring, and finally you’re both drift apart, after a passionate love affair, in which you encourage each other, and if, at the end, you meet bit older, much wiser, but she is a star, and he is a jazz club owner, than this  tale of caution, is rewarding, it’s not just a copy paste pastiche of Hollywood musicals, it’s also a Jacques Demy’s valentine, check the ending, and see the ending of “Umbrellas of Cherbourg”, and see how intelligent, and smart person Chazelle is, Emma Stone and Ryan Gosling capture our hearts, and their farewell meeting at the end, is a beautiful work of acting, and yes the opening number caught me, and lifted me up, who didn’t want to dance and sing during the depressing morning traffic, which is slow and getting on your nerves?

E

And now back to this year’s beginning, “Spotlight” no. 3 in my list, won the oscar over”The reqevenant”, this year we have our share of”Based on true story”, and this movie, was humble but effective, Tom McCarthy, present us, a no-nonsense, effective chilling story, and the investigating reporters at “Spotlight”s “Boston Globe” magazine, in a predominant Irish-Catholic surrounding, expose a horrid tale of child molesting, culpability, fear and absolutely horrified people, who just  corralled to this dominant and absolute power the priests and their superiors wielded upon their parishioners.Michel Keaton, Mark Rufallo , Stanley Tucci(The conversation between Gabardian and Rezendes is a wonderful scene, highlighting the inner tension between immigrants and Christians and the Irish-American society which treats them like shit, is still true), Brian Michael D’Arcy, Rachel McAdams, and Lieve Schriever, an outsider-Jew from Miami, does wonder as an editor who won’t budge, and Keaton himself, as a well connected editor, coming to grips with his own Irish society’s seamier and dark side, and refuse to wallow in it. Billy Crudup’s lawyer is another case in point, as a man who let the compromise gnaw. A movie, which, in hindsight, is telling me why Trump became president.

No. 4 Italy didn’t disappoint. and now ” Like Crazy”, Paolo Virzi’s road movie cum woman’s picture delivers us a wonderful exact, tragic comic lives of two diametric Italian women, one(the marvelous director/ actor/writer Valeria Bruni-Tedesci) is an aristocrat, prone to violent outburst, and habitual liar, the other a depressed single mom,. whose boy was living from infancy in a foster family, goes to track this child, what starts as a mistake in a bus, becomes a voyage, which reveal a lot, especially when we glimpse at Miachela Rammazzoti’s character

5) “Hell and High Watert”David MacKenzie’s heist movie was an ingenious gem, and also an eye opener trip to the Texas Heartland, Donald Trump’s Country was seen in its tragic and harrowing site, what the West& East Coast missed, the movie’s tale of two brothers, a farmer and his n’er-do-well- brother robbing banks to pay up mortgage, is a hard look, at the people who time, and liberal well intentioned persons forgot, an unexpected tale, with stellar performances from Chris Pine, Ben Foster and vet. actor Jeff Bridges , all makes this British Helmer’s heist movie a must.

6) Clint Eastwood maybe republican, libertarian, Trump supporter, but he  is also a storyteller, and in “Sully”, he returned to the -based-on-true-story- formula, and made a simple yet moving story of the miraculous Hudson River landing making Chelsie”Sully” Salenberger, with Tom Hanks solid performance, a hum,a person, definitely not mythical-bigger- than- life, but a man whose gut feeling saved lives, a humanistic movie about ordinary  man , doing a heroic deed, not an ounce of , just pure storytelling, yes the women, are not presented well, they’re one-dimensional, making  a phony feeling, this movie a flawed one, and yet it’s a jewel of a storytelling old Hollywood at its best.

7) The Israeli movie scene wasn’t good one, lots of disappointing movies, but some how one Israeli film stands high above the rest, “Avinu”(“Our Father”) Many Elias movie id the best gangster movie of this year, a story of a security man, named Obadiah, and his love for his barren wife Rachel, who wish for a baby, one favourr, one ostensible  act, one promise, and his life are changed, when a simple task binds him to a ruthless gangster named Rosenthal, Morris Cohen,Rotem-Zisman-Cohen(His wife in real life, and now m ae her directorial debute),   his wife, Alon Dahan as Rosenthal, and the actors surrounding them makes a compelling stark, cruel, violent with poignant moment of tenderness, an Israeli movie, which holds his own to any American Gangster movie of the recent years.

8) Steven Spielberg returned to the family film.The BFG., based on Roald Dahl’;s book was , everything that a kiddie movie should have, baddies, goodies, imagination. This tale of a friendship between a curious orphan girl and a giant, mange to deliver, and I can tell you that one can even shed a tear or two that’s how strong this movie is. And I find myself cheering, laughing, sometimes  secretly dabbing an eye or two, and Spielberg still have it, at 70, he, like Eastwood still there, still able to recharge himself.

9)Disney’s animated”Zootropolis”, was a delight, it has everything humor, message, concealing  very well, check the sloth scene, and the subway station, when a tiger is getting a terrible treatment, and a very beautiful take on cops movies, and buddy genre, directors Byron Howard and Rich Moore, did a fantastic job, and prove that with talent,  cinema awareness,  biting and sweet humor, one can make an animated movie, which is high above the rest of the crop which was  shown in  our theaters.

10) Closing the list is a French Noir, Paul Verhoven returned to Europe, and surprise suprise made a thriller:”Elle”. A film noir with its heroine Michele Leblanc, a woman who is vulnerable and tough, making us feeling inconclusive to her, and  the movie offered us contradictory emotions, wishing to hug and comfort her, when she’s raped, and slap her viciously, a rape victim, flirtatious, treacherous, tough, and very vulnerable person, Isabelle Hupert made us yet again, in her tour de force performance, reaffirm , at least to me, that she’s a worthy successor to Darrieux, Morgan, Signoret, and all the fantastic French actresses of yesteryear. A just for any one who wants a feminist, noir thriller, worthy of a Melville, , packed with cynical humor and tender moment. Yes,. it’s that kind of movie , which makes me sometimes finding hope in movies.

 

Of course there were the disappointments, Kenneth Lorgan”s”Manchester by the sea”, succeeds in one thing, I nearly fell asleep, something which I DIDN’T AND DON’T AT MOVIES, a lethargic overlong .movie boring and frankly I didn’t give a shit about it.

Same can be said about the new israeli Ophir award,”Sand storm” was another one Israeli film made by a Jewish TEl-Aviv director’s  liberal in a sickening meaning of this word, about Bedouin women, starring   two actresses, who still didn’t  fully get it, being urban Palestiunian-Israeli actresses, it’s a colonial picture, the worst kind, the white memsahib who comes from the Tel-Aviv  about the plight of Bedouin Women, I  rather see a movie, written and directed by Bedoin woman, who is much more authentic, than this liberal well meaning moivie, which don’t even have a cluye about its subject, despitee research, and well prepared field trips to the Bedouin population, it still reeks of colonialism, thankfuly, it didn’t get to the final forign category of the 2016 oscars.

, The dressmaker” Jocelyn Morehouse movie, was another case. A Mess, which was a take off on “The visit”, by Durrenmant, or so I guess, was a mixup.What is it? Satire? rom-com? Melodrama?   Everything else? Who cares really? Apart from Hugo Weaving hillarious portrayal of a gay closeted cop in a small town, it’s a waste of tlent, money, and time.es

There were other movies, which didn’t make it, some were very good, excellent in fact, “Son of Saul”, was a tremendous piece of work, impressive, harrowing, the best holocaust fiction movie , can’t categorize it.Simply can’t. I can add that its script was summoned to the Israeli film fund, which refused to finance it, another eample of its stupidity, and utter detachement from the real movie making.

And sure, there were movies which were either respectable(“Truth”‘”Junction 48”, or simply fun “The Nice Guys”), but they were movies, which had some sparkle, but didn’t make the grade let’scall them the second best ones.

This is it, a next year coming, sorry I missed “Hateful”, love westerns and Tarantino, but a flu can be a killer, let’s pray hard tha the next year will be better one, and yes, my movie? Let’s pray that he’d be good.

 

לאסוף את השבר

ביום רביעי  ישב לו אדם בקפה/מסעדה מקס ברנר, עשר דקות או קצת מהסינמטק, מקום עבודתי בתל-אביב, הוא ישב עם עוד שלושה אנשים, שתי נשים וגבר. במסעדה/בית הקפה”מקס ברנר”, במתחם שרונה עמוס בתי קפה\, מסעדות, מזנונים,וחנויות מזון. הם לא חלקו שולחן ב”מקס ברנר”, לא היכירו אחד את השני, הכל היה בסדר,  בסינמטק הסתיים אמש פסטיבל ההומו לסבי, וביום חמישי עמד להתחיל הפסטיבל ה30 במספר  הבינלאומי לסרטי סטודנטים. הערב היה נהדר, פחות חם, הכל היה בסדר בעולם. בקפה ישבו שני אנשים עם חליפות, נראו כאנשי עסקים, אולי הם חגגו סיומה של עסקה מוצלחת מי יודע? לפתע שלפו שני אנשי העסקים כלי נשק וריססו את המקום,ארבעה איש נהרגו מיידית. אחד מהם היה דוטור מיכאל פייגה, לא הכרתי את שתי הנשים ואת הגבר האחרים. את מיכאל הכרתי ועליו אספר.

 

דוקטר מיכאל פייגה היה סוציולוג בהכשרתו, היסטוריון תרבותי בכיוונו, אנתרופולוגיסט  וחוקר של תרבות מדינת ישראל וחברתה. הוא היה ראש החוג ללימודי ישראל, יחד עם עמיתו חברו פרופסור דוד אוחנה, הם נתנו לי תובנות חדשות בנוגע לציונות, ולחברה ולתרבות הישראלית, שאני חייב להם תודה עמוקה על כך.

מיכאל כתב מאמר מאוד מלומד ומשעשע אפילו על פארק ישראל בלטרון, הוא חקר את שלום עכשיו ואת גוש אמונים בספר:”שני צדדים למפה“, הוא אהב קולנוע ישראלי, איש מקסים ומדהים. למדתי בכיתה שלו על הסוציולוגים הביקורתיים וההיסטוריונים החדשים של המדינה והחברה שלנו. ומיכאל היה איש שידע להסביר את התאוריות המורכבות והמתוסבכות ביותר של לקאן, פוקו, לוינס, באבא, אדורנו, ועוד חברים כמו סעיד, שאי אפשר היה להבין אותם, לולא מיכאל, את ובר יכולתי להבין דרכו, היתה לו את היכולת להסביר באורח שהיה שובה לב את התאורטיקנים הללו ואיך הם קשרו או נקשרו דרך תלמידיהם הנלהבים בישראל, חוץ מהסטודנטיות הצעירות ואני שהעלתי יחד עם מיכאל (ידידי כאח לי, כפי שהייתי ‘קורא לו בברכות ששיגרתי לו תדיר בראש השנה ובפסח ובברכות היום הולדת ששיגרנו זה לזה בפייסבוק,) את ממוצע הגיל, היו גם מספר פנסיונרים חביבים משיכון ד’, שאיכלסו את הכיתה, ותודות למיכאל הבינו וחלקו את התובנות שלו לגבי התאוריות  המסובכות של אנשים שמעולם לא שמעו עליהם בכלל, וספק אם ישמעו אי פעם. הם נהנו מהכיתה הקסומה של ד”ר פייגה כפי שאני נהנתי עד בלי די מהשיעורים וההרצאות. וכן, הוא אפילו הקרין את”המדריך לכיסוי תחת” של אסי דיין לשאגות הצחוק שלנו. וכולנו הנהנינו מ”לשכוח למה לשכוח” של טופול בקטע שהקרנתי מ”סלאח שבתי” במסגרת הרצאה שנתתי, על”קרב הזהויות בחברה הישראלית”(אני אגואיסט חסר תקנה  אני יודע, אגב שננו לא ממש השתגענו על צאלה שוחט, אבל הוא היה הרבה  יותר נחמד ממני, בביקורתו עליה אני הייתי הלא נחמד, יכולנו לשחק את השוטר הטוב והרע באופן מושלם)

איש יקר ונלבב זה נרצח, נקטל בידי שני בני דודים מיאט, עיירה מוסלמית דתית, שנחשבת כמקומם של אנוסים יהודים, שהתאסלמו, אבל בני הדודים ממשפחת חמארה, רצו אולי לפגוש 72 בתולות דמיוניות בגן  עדן לא קיים, ולכן ריססו וגדעו את חייהם של ארבעה אנשים. הם לא ממש הכירו את דוקטור פייגה, עבורם הוא לא היה שונה ממתנחל פנאט ששורף תינוק או החייל והמג”בניק הגזען או ההוא שממלא פקודות והוא בחור נהדר, או הטייס החמוד שמפציץ והולך אחר כך לבית קפה במתחם שרונה.. אבל הוא היה שונה מהם, ברמות!! אם יכלו אולי בדרך כזו או אחרת להשתתף בשיעוריו, לשמוע את הרצאותיו, אולי הם היו מגינים עליו בגופם, אולי לא. אולי הם לא היו הורגים ישראלים, אבל הם לא הכירו את האיש הנהדר הזה את המענטש הזה, ברור שהיו לו כמו לכולנו את הצדדים הפחות מוצלחים שמרכיבים את הפרופיל האנושי שלנו, אבל הוא היה מענטש, וכאלו חסרים לנו. יש פחות מענטשים, פחות בני אדם  בחברה שלנו, אן שהם לא קיימים ונמצאים לפתע, ששני בני דודים מיאטא מרססים אותם, ואז במותם אנחנו מגלים את המענטש שהלך.

אבל, מה שיש לנו כעת הם חלאות אדם שהדם לא התקרש, הגוויה עדין שכבה, המשפחה לא נאספה, הארון לא הוכן, האיש לא נקבר בבית העלמין ברחובות, וכבר עולמים אותן חלאות אדם  על ההרוגים, שמחים על הארוע, יהודים שמחים על ארוע טרור? עד כדי כך הדרדה החברה שלנו שאנשי ימין כותבים להם הגיג שטני וחסר אנושי על”הבועה התל-אביבית”, שספגה מכה, או כמה שמחה הייתה בנבלות הללו, כמה ארס! הם יהודים, שכותבים על יהודים מתים , בני אנוש(האם הם כאלו? כן הם עונים על ההגדרה הביולוגית)ובני אדם חפים מפשע שנרצחים? תגידו לי אתם בבקשה, אני שואל אותכם כבן אדם שאיבד חבר לפייסבוק, מרצה, אני באמת רוצה לדעת האם שדר הרדיו מ103אףאם, ראוי להקרא אדם רציני? שהוא כותב בפוסט שלו על”הבועה התל-אביבית” ביום בו נרצחים ארבעה אנשים חפים מפשע? אלוהים אדירים פרופרציות!! אני מעולם לא הגגתי או כתבתי מאמר או עמדה  ששמחה או צהלה על מותו של מתנחל או חייל . אף פעם, מעולם לא כתבתי כך, לא יכולתי, לא אוכל, איני יכול. אני לא מסוגל להבין את הנשים והאנשים הללו, מזרחיים או אשכנזים, מתנחלים או תושבי עיירות פיתוח או שכונות עוני שמסוגלים לכתוב כך בפייסבוק, בצהלה ובנפיחה אתם כותבים על האנשים האומללים המתים? ללא רגש או טיפת אנושיות שקיימת, סליחה היא לא קיימת, כמה מכם מצביעי ליכוד? אני לא רוצה לדעת, כמה מכם תומכים בבנט , ליברמן או בליכוד, אל יהי חלקי עמכם! אתם לא ישראלים! אתם לא יהודים! אתם לא בני אדם!! סליחה על המשפטים הללו, אבל שאתה מאבד מישהו יקר לך אתה כותב כך.

אני לא מבין פלשתינים דתיים שצוהלים על מות אדם, כמ ו שאני לא מבין נוצרי, בודהיסט, יהודי או קראי, או כל אנימיסט ואתאיסט שמשחיז את עטו, או את מקלדתו ומהלל ומשבח את הפיגועים הללו בו נרצחים חפים מפשע, מעולם לא הבנתי מעולם לא אבין. אני קשה הבנה ומטומטם, מה לעשות? אני מזדקן והולך, ואגב, פעם לא היינו כך. פעם עוד התאבלנו על חפים מפשע, גם ערבים וגם יהודים, גם נוצרים וגם חסרי דת שנטבחו בידי אנשים שטופי מוח, דתיים מוסלמים/ יהודים/נוצרים חסרי בינה ודעת. כן, פעם התאבלנו היום? אני לא יודע!

אתמול קברו את מיכאל פייגה בבית עלמין ברחובות בה נולד, יחסר לי חבר בפיסיבוק, שתמיד תכננו להיפגש ביחד, תמיד לא יצא, היינו חולקים בדיחות, מצקצקים ותופסים את הראש למראה הכיוון בו שוקעת או הולכת המדינה והחברה שלנו, היינו אוכלים  ומקטרים כמו כל אנשים שנפגשים אחרי המון זמן שלא נפגשו או שלא יצא, בגלל כל מיני תכנונים ועיסוקים, ואני כותב ואתה כותב, ואני עושה סרט ואתה עושה עשיו הכנות לשבתון באיפהשהוא בעולם,  והנה, אני לא אחלוק מאמר שלו, אני לא אקרא פרק מספר שלו, אני לא שמע אותו ברדיו או במרקע, אני לא אראה אותו בסינמטק, הזמנתי אותו המון פעמים, אני לא אקרא שהוא משתתף או יוזם כנס בשדה בוקר על נושא כזה או אחר. לא יהיו ברכות ראש השנה ופסח, פחות חבר בפייסבוק, פחות מישהו שיגיב על החומה שלי, פחות פחות פחות מענטש, אלוהים המחנה מצטמצם, מי נשאר? מי ימלא כעת את החור שיש לי כעת בפייסבוק, בעולם שלי , בחיים? אז נכון שיש הומניסטים, נכוןו שקיימים בני אדם נהדרים וחקלם אפילו חברים שלי בפייסבוק, אבל איך אני אמלא עכשיו את החור?? איך אייבש את הדמעות שמתחילות להציף אותי? איך??? אלוהים היודע!

Picking up the pieces

On Wednesday night, a man sat at the coffee/restaurant Max Brenner, and all was fine, with him there were three others, two women and one man, they didn’t occupy one table, in fact, they didn’t know one another, the fragrance was nice, the Sharona Compound, a well-known Tel-Aviv’s center  (near my working place the Tel-Aviv Cinemateque) was full, the Cinemateque itself was about to launch tomorrow the 30th annual International Students’ Film Festival, the night was lovely less hot, and it was right  with the world. Two men in dark suits also were there, they took their order calmly, and started to eat, they looked like young Yuppies, businessmen perhaps? They seemed content, perhaps they’ve just concluded a successful business transaction? Suddenly, they drew guns, two cousins from Yata, a town near Hebron, sprayed the restaurants, the four people were killed instantly, one of them was Dr. Michel Feige, I didn’t know intimately the other .

three, but I knew him,  he was my tutor, at BGU . And I want to tell you about him.

Michael, or as I used to call him on our greetings at Rosh Hashana and Psssover”My brother friend was a sociologist by training, historian by inkling, anthropologist, and a Mensch. He published a book about the Israeli-Palestinian conflict called:”Shnei zedadim lamapa(aka:”Two sides for the map”], a scathing and sarcastic article about Mini Israel, a small-scale model of Israel, at Latrun, and he loved Israeli Cinema, he was expert  in linking theorists like dorno and Gramsci to every facet in our lives, and like Professor David Ohana, a friend and colleague he was also a person who could explain to the laymen the intricacies of a Foucault, or Uri Ram, or other historians like Morris, at the beginning we were mostly young ladies and one  mature gent, me, who attended his class, and listened and he guided us through  varied persons, who couldn’t disagree on a napkin’s size let alone Israel’s society and its directions, yet it was a such an easy-going journey, illuminating, , funny, and serious, I learnt a great deal about Israel, and I’m confident that all my young female colleagues studied about Israel, some will be going on, one or two follow him and be  sociologist or historian of Israel, anthropologist perhaps,. The other elderly gents like yours truly, who attended his magical class, were pensioners, Mizraim jews who resided at the nearby ex slum of Shikun Dalet, and even they enjoyed and got some insights, for Dr. Feige had the magical gift of explaining Immanuel Levinas, Lacan,Said,, Bhaba’s complex theories, in a more winning, funny, serious and so simple manner, you really understood Weber, or Gramscvhi .even and especially if you just graduated high school Mizrahi pensioner, or not.

Such was Michael the dear man who gunned down by two cousins , Palestinians, from Yata, they didn’t know him’ they never shared his anxieties, humor, and profound learning, they didn’t gain the insight of his wisdom, for them he was an infidel, or an occupiuer, no better than the settlers, no better? Hell he was better than most settlers I knew.

And now he’s gone, there’s one person less at my Facebook wall, one less Facebook friend, we plan to get together, years we plan to do so, but we didn’t no doubt we’d laugh and share joke, mourn for Israel’s direction these days, he’d share an insight, tell about an essay he’s going to write, he’d be aging gracefully with his wife and three daughters, be a granddad, but life and faith decreed otherwise.

No sooner than the terror’s aftermath came the revelries, the happy gleeful gloating, Arab Palestinians? OK, they misguided terrorist attack on Israeli civilians as a joyful reunion with 72 imaginary virgins at a non exciting paradise, but please tell me what to make on Jewish right wings assholes? They gloated, Tel-Aviv’s bubble was hit, ha h ha, four people were killed, never mind that two came from Ramat Gan and one woman from  Ashkelon,  but men  and women revelled about the blood, the blood of innocent compatriots, Israeli Jewish men and women , who didn’t have a bu=rial procession yet, were now being hailed as Tel-Aviv ‘s bubble who got what she wanted? My God,m how can we call these cretins human beings? How one can take a 103 fm radio personality a  serious man? Some decency, is required, why can’t they wait for the end? Why do they have to mock, jeer, gloat over the victims? As for the Palestinians terrorists, what can you say about people who take a knife, and rushing about to kill any settler or soldier? Sympathy? Well, I don’t sympathise with anyone who take lives of innocent men and women, be he Jew or Muslim, buddhist, or Chrisitan-Episcopalian/catholic. A Murderer is a murderer, just like a rose is a rose.

.  We, Michael’s student left numb, speechless, he was a humanist, and I’d like to believe that he believed in the Two States’ Solution, like me, I knew it and he knew it, and now he’s gone, and I am with one person less, one person less to send greetings for his birthdays, one person less who was humanist Mensch, one person who was a fantastic teacher, one person who shall greatly missed of course by his wife and three girls, his relatives, but also will be hugely missed by his colleagues at the Israel Studies faculty, his students, and his neighbours at Uziel Street, one great fantastic guy murdered, one hole is now stand in my life, who will fill it now?????

 

First movie

Hello my seven readers and Facebook English readears!

I didn’t write in a long time, there was a reason to it.

I directed my first feature, those of you who already saw the stills from my location sites, know what’s it’s about.

“Such is life” was born years ago, from a project, concerning my brother’s immigration from Israel 30 years ago. Me and a producer I knew way back from my TAU’s film dept. happy days, named Zvi Sheffi, started to look around for funds and financing. We didnt;t make it, usually in Israel, there are ‘public reps.’, who suppose to give you the thumbs up or down, they gave me the down, however, there are some true film personalities, the ones who knows what’s a movie production, and possibly heard about Mel Brooks, who said something very smart:”I make movies for people who saw ‘A Man for all seasons’ plus people who don’t know what the hell is all about”.  Doc director Assaf Soudry, pointed me to the right direction, with one smart comment:”I want to see more of Dror, than his brother”. And he was right. And that’s why the two ‘reps’. female persons, who perhaps detest Brooks, can’t really know what’s a movie is. A communal commercial art. CCA, th’s what it is, doc or feature, commercial, art house, doesn’t matter, it channels to Brooks saying.  And unfortunately, the Israeli film funds are full of ignorant people who know nothing about movie production and less about filmmaking,

  .Three years later, a window of opportunity rose, I found out that I can finance my movie, and I started to shoot it, and became producer-director- writer narrator, but I didn’t do snacks, I believe that I can’t qualify for”Autheur”, but my opinion about:”Politique des auteurs”‘ is that a bunch of French Film critics, and would be filmmakers, didn’t understand English, so they didnt understand much of Hollywood’s production.

Anyway, I wrapped it up, and I wonder how I did it? What posses me to film in one day two emotionally charged scenes, one of which I  will try to save in the movie, one at the old Ramat-Gan’s boy scouts building will definitely stay? How I directed these scenes without cracking up? Well, in the movie I say a line:”The movie camera is my analyst”, it is and does. So, I think.

And now comes the editing, I best with  doubts, what will go out? What will stay? Howe I cut my brother and his best friends’ comment about the scouts, and intercut with my won? My 90 years old mum is interviewed, how will I retain the interviews? She’s 90, her memory is faulty, and she’s about  able to say some wonderful comments, it’s not easy, I want her in,  and that’s a beginning. But, right now, out of hundreds and thousands of feet, emerge something, as of now there are 39 minutes which are fantastic. Really great ones, it’s the stuff that makes my movie a funny, poignant, and sad story, which in his own way celebrate family values.

Happy Israeli and sane Independence day Israel! This movie is my gift for you. Not much of a gift, but it’s still a nice one.

סרט ראשון

שלום לכם שבעת קוראי האמנים!
לא ממש כתבתי נכון? אז הייתה לי סיבה.
אלו שצופים בעמוד הפייסבוק שלי בטח ראו אותה. למעשה את כל האלבומי צילומים של נופים ואנשים. אלו היו אתרי הצילום של הסרט הראשון שלי, סרט תעודה בשם:” כאלה הם החיים נקודה“.
הסרט התחיל מסרט שרציתי לעשות על נושא שהעיק עלי והוא ירידתו של אחי מהארץ. החלטתי, כמו כל במאי סרטים ישראלי להביא אותו לקרן, אני והמפיק הראשון שלי צבי שפי, התחלנו סבב קרנות, הקרנות דחו, צבי שפםי הנאמן באמת, אשכרה, אחלה מפיק, הלך ואני נשארתי.
הערב אחת שקיבלתי מאסף סודרי, אחד מהלקטורים של קרן רביחנוביץ חדרה לתוכי, הוא כתב:”יש פחות ממך, הייתי רוצה לראות יותר ממך”
אגב, אסף סודרי היה היחידי שבאמת התייחס לסרט באופן עיניני, שתי הלקטוריות של קרן רבינוביץ, אם לומר בלשון המעטה, לא ממש בלטו כיוצרות סרטים וכמפיקות מהוללות, שיודעות את עשיית הסרטים לבוריין.

וזה מוביל אותי כבר לשאלה הבאה: בשביל מה צריכים אנשי ציבור, חכמים ככל שיהיו, שישבו בקרנות, אם אין להם מושג קלוש, ירוק, או מוחשי לגבי הפקת הסרט? כל סרט. מל ברוקס אמר שתי אמירות שהנחו אותי לגבי הסרט:” תבקש מדה-וינצי לעשות לך יצירת מופת, והוא יצייר לך בכלום כסף, סרט זה עסק של מיליון דולר.”, שנייה:”אני עושה סרט לאלו שראו את”אדם לכל עת” ואלו שלא יודעים מה זה”.. שתי הלקטוריות שישבו ליד אסף סודרי, לא רק שלא ממש מתות על מל ברוקס, הן כנראה מתנגדות למה שאמר.
אז זהו, בלי קרנות ועם רעיון לעשות סרט, התחלתי לחשוב. זה לקח לי שלוש שנים, עד שפתאום ראיתי חלון הזדמנות.

היה לי סכום כסף בתיק ההשקעות שלי, שהביא אותי לפתוח בהרפתקה חדשה, עצמאית מקרנות, ממומנת בידי ובידי בלבד. זה עשה אותי למשהו שבחייםלא הייתי חוש בעליו- מפיק ובמאי. טוב, תמיד יש פעם ראשונה. אני לא רק המפיק והבמאי, הכותב אני גם הקריין, וחוץ מלעשות כריכים אפשר לומר אני חלק מ”תאוריית היוצר”. לא שאני כל כך מסכים עם התאוריה הזאת, זה בסך הכל משהו שהמציאו מבקרי קולנוע צרפתים שלא מבינים אנגלית .

ההסרטה הסתיימה השבוע, חוץ מהשלמות כאלו או אחרות, מתחילות הספקות, העריכה שתבוא עכשיו תהיה אכולת ספקות, הסצינה במקלט חשובה? הסצינה בבנין הצופים נהדרת, איך אני חותך אותה עם הראיונות של אחי וחבריו על התנועה הזו? אני לא יודע מה יהיה עם הראיונות של אימי, היא אישה בת 90, לא ממש מתפקדת, הזקנה קופצת, הבלבול שלה מתחיל להתעצם, ואני מצד אחד רוצה אותה בסרט, מצד שני, לא רוצה את הכל. בסוף יצא ראיון, כי לפני 70 שנה אמא שלי התחילה את ההכנות לעלייה לארץ. וזאת הסיבה למה אני כותב כאן בעברית במדינה שחוגגת 68 שנים.

היו שם בסרט הזה, כמה דברים שהתפלאתי על עצמי. אני לא ממש עף על עצמי, אבל בכל זאת אני חושב :””איך בשלווה כזאת יכולתי לביים שתי סצינות רגשיות, שאני יודע בוודאות שאחת מהן תצטרך לעבור סוג של עריכה, ושנייה שצפיתי בה, עם מינימום תיקונים, שמתרחשת בבניין הצופים, היא ממש עוצמתית? איך הילד שסבל התעללויות נפשיות ופיזיות לא פוסקות, איך הגבר הזה, ביים את הסצינה הזאת בלי להישבר מול המצלמות? ממש. אני עד היום לא יודע איך. יכוון להיות שיש משהו בבימוי סרטים שהופך אותי מתזזיתי לרגוע. יכול להיות שכמו שאני אומר בסרט:”מצלמת הקולנועי היא הפסיכיאטר שלי”. בעצם זה לא יכול להיות, זה ודאי!! עברתי תרפיה נפשית שעשיתי את הסרט הזה, אני בטוח במאה אחוז ואחוז!

מכל מקום, אני צופה בעריכה הגולמית, ועד כה יש לי 39 דקות ממש טובות. כמובן, יש עוד המון חומר, יש גם עריכה שתיקח 10 משמרות, משהו כמו חודשיים, עד שאגיע לעותק שהוא של 120 דקות שממנו נחתוך ל80, ובסוף למשהו שיהיה בסביבות ה70-75 דקות, בכל מקרה יותר משעה ופחות משעה ועשרים.
זהו, אני מאחל לכולנו חג עצמאות שמח ושפוי.

דרור

שלום לך איטורה סקולה

שלום שבעת קוראי ועוקבי הנאמנים!

אז זהו, הלך לנו עוד גאון, עוד כוכב זוהר בשמי הקומדיה האיטלקית כבה לנו, איטורה סקולה, במאי- תסבריטיא- מושא הערצתי, אדם נהדר, קומוניסט שלא חסך את לעגו מהקומוניסטים, אילקי שהיכה בבני עמו תוך הנאה וגם תוך כאב. הומניסט, אדם גדול, נפטר בגיל 84!

סקולה החל את דרכו בשנות החמישים, הוא כתב קומדיות, חלקן לא מי יודע מוצלחות, חלקן פנינות. אחת מהןו היא”החיים הקלים”, של דינו ריזי. בסאטו זה מלויה אחת הסצינות המצחיקות של שנות ה-60, ויטוריו גסמן מסיע את ז’ן-לואי טרינטיניאן, ומלהג על טיב שיריו של דומיניקו צמודוניו לעומת טיב שיריכ ה של הזמרת מינה, זמרת פופםלרית דאז. סצינה שפםוט מצחליק נקוד, אם הייתי מסוגל לכתוב סצינה כאת, הייתי מת מאושר ומחייך. פשוט סצינה גאונית, כדאי מאוד לראות את הסרט הזה. סטירה נהדרת, שני עניקם שמשתפים פעולה, טוב שלושה אם כוללים את ויטוריו גסמן.

לפני 52 שנה בדיוק החליט סוקלה לנסות את כוחו בבימוי:”הבה נדבר על נשים או נשים, נשים נשים( אני לא ממש זוכר), היה סרט אפיזודות, בו מוצג הגבר האיטלקי במלוא גיחוכו, אני חושב שויוטריו גסמן נתן הופעה  קומית וירטואוזית ממש. בכלל גזסמן נתן את תפקידו הטובים ביותר בסרטים של סקולה וריזי, אם כי הוא בלט לטובה בסרטים אחרים, הרי שבקומדיות הללו, הוא פשוט הבריק. משם היתה הדרך ללא מעט סרטים, חלקם יצירות מופת קומיות, הסטירה הטובה ביותר על קולוניאליזם בכלל, היא ב”שני שלומיאלים באפריקה”, (השם המלא:”האם ימצאו חברינו האמיצים את חברם שנעלם באופן מסתורי באפריקה?”), אלברטו סורדי וברנר בלייה, יחד עם נינו מנפרדי( כגרסה האיטלקית של דניאל וקס, לא אני צוחק), נותנים קונצרט מדהים של מופע קומי מרהיב. סורדי הוא מו”ל שמתפרנס מאנציקלופדיות נוסח:”אלופי העולם בספורט, בבישול, בספרות(שיראו שאנחנו לא בסורים ועמי ארצות”), נקרא לדגל למצוא את גיסו שנעלם באפריקה. המסע שלהם באנגולה, אז תחת שלטון פורטוגזי, הוא מסע נפלא ומצחיק של שני פוצים איטלקים, שפשוט לא יודעים מה לעשות , הסרט נותן מכה ברוטלית לכל הקולוניאליסטים האירופים באשר הם שם, ואני כמובן שמח תמיד לתת את המונולוג  הראשון של סורדי ביבשת אפריקנית. מלאכת מחשבת של  קומיקאי מדהים, שהיה אגב, במאי מאוד טוב בזכות עצמו. כמובן, הסרטים שמסכמים את החברה והקולנוע האיטלקים, יד על הלב, איזה סרט יותר טוב?”סינמה פרדיזו”, או “:ספלנדור”? אתם ניחשתם נכון, עשר נקודות “ספלנדור”! נקודה. איזה סרט, איזו יצירת מופת, איזה קונצרט מרנין של מסטרויאני, מרינה ולאדי ומסימו טרואיזי בתור מקרין נפוליטני, הסצינה בה מכריח טרואיזי תינוק שרוצה לישון לשמוע סיפור של סרט היא פשוט פנינה. הקטע שבו חוזרים הצופים לבית הקולנוע ההרוס, והתשובה של מסטרויאני:”פשוט, תקרין להם את הסרט” לשאלה של טראיזי מה הם צריכים לעשות. מישהו יכול לומר לי שהוא לא התרגש שהוא רואה סצינה כזו? אני מאוד אוהב את טורנטורה, אבל הוא לא הצליח ממש לרגש אותי או להפעים אותי כמו אותה דקה  בסרט של סקולה. או:”המרפסת”,”המשפחה”,”אהבנו כל כך”. איזה סרטים! כמה היסטוריה, כמה אהבה, כמה צחוקים, כמה יופי!

ונה עכשיו הלך לנו אדוון איטורה סקולה, הוא לא ממש אהב אותנו הישראלים, ועשה סרט פרו פלשתיני על נצבם של הפלשתינים בירושליים המאוחדת לעד ולנצח נצחים, אבל אני סולח לו על זה, מה עוד שהוא היה חלק מעוד כמה. ואולי הוא צדק ביחס לפלשתינים ? מי יודע? אולי אלוהים.

תרשו לי לסיים בפרפרה:”איטורה סקולה הלך כמה נורא- לא כמה נורא שלא יהיו יותר סרטים של איטורה סקולה”( במקור:בילי ויילדר מתאבל על מות המנטור ארנסט לוביץ’ ב 1948).