סרט ראשון

שלום לכם שבעת קוראי האמנים!
לא ממש כתבתי נכון? אז הייתה לי סיבה.
אלו שצופים בעמוד הפייסבוק שלי בטח ראו אותה. למעשה את כל האלבומי צילומים של נופים ואנשים. אלו היו אתרי הצילום של הסרט הראשון שלי, סרט תעודה בשם:” כאלה הם החיים נקודה“.
הסרט התחיל מסרט שרציתי לעשות על נושא שהעיק עלי והוא ירידתו של אחי מהארץ. החלטתי, כמו כל במאי סרטים ישראלי להביא אותו לקרן, אני והמפיק הראשון שלי צבי שפי, התחלנו סבב קרנות, הקרנות דחו, צבי שפםי הנאמן באמת, אשכרה, אחלה מפיק, הלך ואני נשארתי.
הערב אחת שקיבלתי מאסף סודרי, אחד מהלקטורים של קרן רביחנוביץ חדרה לתוכי, הוא כתב:”יש פחות ממך, הייתי רוצה לראות יותר ממך”
אגב, אסף סודרי היה היחידי שבאמת התייחס לסרט באופן עיניני, שתי הלקטוריות של קרן רבינוביץ, אם לומר בלשון המעטה, לא ממש בלטו כיוצרות סרטים וכמפיקות מהוללות, שיודעות את עשיית הסרטים לבוריין.

וזה מוביל אותי כבר לשאלה הבאה: בשביל מה צריכים אנשי ציבור, חכמים ככל שיהיו, שישבו בקרנות, אם אין להם מושג קלוש, ירוק, או מוחשי לגבי הפקת הסרט? כל סרט. מל ברוקס אמר שתי אמירות שהנחו אותי לגבי הסרט:” תבקש מדה-וינצי לעשות לך יצירת מופת, והוא יצייר לך בכלום כסף, סרט זה עסק של מיליון דולר.”, שנייה:”אני עושה סרט לאלו שראו את”אדם לכל עת” ואלו שלא יודעים מה זה”.. שתי הלקטוריות שישבו ליד אסף סודרי, לא רק שלא ממש מתות על מל ברוקס, הן כנראה מתנגדות למה שאמר.
אז זהו, בלי קרנות ועם רעיון לעשות סרט, התחלתי לחשוב. זה לקח לי שלוש שנים, עד שפתאום ראיתי חלון הזדמנות.

היה לי סכום כסף בתיק ההשקעות שלי, שהביא אותי לפתוח בהרפתקה חדשה, עצמאית מקרנות, ממומנת בידי ובידי בלבד. זה עשה אותי למשהו שבחייםלא הייתי חוש בעליו- מפיק ובמאי. טוב, תמיד יש פעם ראשונה. אני לא רק המפיק והבמאי, הכותב אני גם הקריין, וחוץ מלעשות כריכים אפשר לומר אני חלק מ”תאוריית היוצר”. לא שאני כל כך מסכים עם התאוריה הזאת, זה בסך הכל משהו שהמציאו מבקרי קולנוע צרפתים שלא מבינים אנגלית .

ההסרטה הסתיימה השבוע, חוץ מהשלמות כאלו או אחרות, מתחילות הספקות, העריכה שתבוא עכשיו תהיה אכולת ספקות, הסצינה במקלט חשובה? הסצינה בבנין הצופים נהדרת, איך אני חותך אותה עם הראיונות של אחי וחבריו על התנועה הזו? אני לא יודע מה יהיה עם הראיונות של אימי, היא אישה בת 90, לא ממש מתפקדת, הזקנה קופצת, הבלבול שלה מתחיל להתעצם, ואני מצד אחד רוצה אותה בסרט, מצד שני, לא רוצה את הכל. בסוף יצא ראיון, כי לפני 70 שנה אמא שלי התחילה את ההכנות לעלייה לארץ. וזאת הסיבה למה אני כותב כאן בעברית במדינה שחוגגת 68 שנים.

היו שם בסרט הזה, כמה דברים שהתפלאתי על עצמי. אני לא ממש עף על עצמי, אבל בכל זאת אני חושב :””איך בשלווה כזאת יכולתי לביים שתי סצינות רגשיות, שאני יודע בוודאות שאחת מהן תצטרך לעבור סוג של עריכה, ושנייה שצפיתי בה, עם מינימום תיקונים, שמתרחשת בבניין הצופים, היא ממש עוצמתית? איך הילד שסבל התעללויות נפשיות ופיזיות לא פוסקות, איך הגבר הזה, ביים את הסצינה הזאת בלי להישבר מול המצלמות? ממש. אני עד היום לא יודע איך. יכוון להיות שיש משהו בבימוי סרטים שהופך אותי מתזזיתי לרגוע. יכול להיות שכמו שאני אומר בסרט:”מצלמת הקולנועי היא הפסיכיאטר שלי”. בעצם זה לא יכול להיות, זה ודאי!! עברתי תרפיה נפשית שעשיתי את הסרט הזה, אני בטוח במאה אחוז ואחוז!

מכל מקום, אני צופה בעריכה הגולמית, ועד כה יש לי 39 דקות ממש טובות. כמובן, יש עוד המון חומר, יש גם עריכה שתיקח 10 משמרות, משהו כמו חודשיים, עד שאגיע לעותק שהוא של 120 דקות שממנו נחתוך ל80, ובסוף למשהו שיהיה בסביבות ה70-75 דקות, בכל מקרה יותר משעה ופחות משעה ועשרים.
זהו, אני מאחל לכולנו חג עצמאות שמח ושפוי.

דרור

שלום לך איטורה סקולה

שלום שבעת קוראי ועוקבי הנאמנים!

אז זהו, הלך לנו עוד גאון, עוד כוכב זוהר בשמי הקומדיה האיטלקית כבה לנו, איטורה סקולה, במאי- תסבריטיא- מושא הערצתי, אדם נהדר, קומוניסט שלא חסך את לעגו מהקומוניסטים, אילקי שהיכה בבני עמו תוך הנאה וגם תוך כאב. הומניסט, אדם גדול, נפטר בגיל 84!

סקולה החל את דרכו בשנות החמישים, הוא כתב קומדיות, חלקן לא מי יודע מוצלחות, חלקן פנינות. אחת מהןו היא”החיים הקלים”, של דינו ריזי. בסאטו זה מלויה אחת הסצינות המצחיקות של שנות ה-60, ויטוריו גסמן מסיע את ז’ן-לואי טרינטיניאן, ומלהג על טיב שיריו של דומיניקו צמודוניו לעומת טיב שיריכ ה של הזמרת מינה, זמרת פופםלרית דאז. סצינה שפםוט מצחליק נקוד, אם הייתי מסוגל לכתוב סצינה כאת, הייתי מת מאושר ומחייך. פשוט סצינה גאונית, כדאי מאוד לראות את הסרט הזה. סטירה נהדרת, שני עניקם שמשתפים פעולה, טוב שלושה אם כוללים את ויטוריו גסמן.

לפני 52 שנה בדיוק החליט סוקלה לנסות את כוחו בבימוי:”הבה נדבר על נשים או נשים, נשים נשים( אני לא ממש זוכר), היה סרט אפיזודות, בו מוצג הגבר האיטלקי במלוא גיחוכו, אני חושב שויוטריו גסמן נתן הופעה  קומית וירטואוזית ממש. בכלל גזסמן נתן את תפקידו הטובים ביותר בסרטים של סקולה וריזי, אם כי הוא בלט לטובה בסרטים אחרים, הרי שבקומדיות הללו, הוא פשוט הבריק. משם היתה הדרך ללא מעט סרטים, חלקם יצירות מופת קומיות, הסטירה הטובה ביותר על קולוניאליזם בכלל, היא ב”שני שלומיאלים באפריקה”, (השם המלא:”האם ימצאו חברינו האמיצים את חברם שנעלם באופן מסתורי באפריקה?”), אלברטו סורדי וברנר בלייה, יחד עם נינו מנפרדי( כגרסה האיטלקית של דניאל וקס, לא אני צוחק), נותנים קונצרט מדהים של מופע קומי מרהיב. סורדי הוא מו”ל שמתפרנס מאנציקלופדיות נוסח:”אלופי העולם בספורט, בבישול, בספרות(שיראו שאנחנו לא בסורים ועמי ארצות”), נקרא לדגל למצוא את גיסו שנעלם באפריקה. המסע שלהם באנגולה, אז תחת שלטון פורטוגזי, הוא מסע נפלא ומצחיק של שני פוצים איטלקים, שפשוט לא יודעים מה לעשות , הסרט נותן מכה ברוטלית לכל הקולוניאליסטים האירופים באשר הם שם, ואני כמובן שמח תמיד לתת את המונולוג  הראשון של סורדי ביבשת אפריקנית. מלאכת מחשבת של  קומיקאי מדהים, שהיה אגב, במאי מאוד טוב בזכות עצמו. כמובן, הסרטים שמסכמים את החברה והקולנוע האיטלקים, יד על הלב, איזה סרט יותר טוב?”סינמה פרדיזו”, או “:ספלנדור”? אתם ניחשתם נכון, עשר נקודות “ספלנדור”! נקודה. איזה סרט, איזו יצירת מופת, איזה קונצרט מרנין של מסטרויאני, מרינה ולאדי ומסימו טרואיזי בתור מקרין נפוליטני, הסצינה בה מכריח טרואיזי תינוק שרוצה לישון לשמוע סיפור של סרט היא פשוט פנינה. הקטע שבו חוזרים הצופים לבית הקולנוע ההרוס, והתשובה של מסטרויאני:”פשוט, תקרין להם את הסרט” לשאלה של טראיזי מה הם צריכים לעשות. מישהו יכול לומר לי שהוא לא התרגש שהוא רואה סצינה כזו? אני מאוד אוהב את טורנטורה, אבל הוא לא הצליח ממש לרגש אותי או להפעים אותי כמו אותה דקה  בסרט של סקולה. או:”המרפסת”,”המשפחה”,”אהבנו כל כך”. איזה סרטים! כמה היסטוריה, כמה אהבה, כמה צחוקים, כמה יופי!

ונה עכשיו הלך לנו אדוון איטורה סקולה, הוא לא ממש אהב אותנו הישראלים, ועשה סרט פרו פלשתיני על נצבם של הפלשתינים בירושליים המאוחדת לעד ולנצח נצחים, אבל אני סולח לו על זה, מה עוד שהוא היה חלק מעוד כמה. ואולי הוא צדק ביחס לפלשתינים ? מי יודע? אולי אלוהים.

תרשו לי לסיים בפרפרה:”איטורה סקולה הלך כמה נורא- לא כמה נורא שלא יהיו יותר סרטים של איטורה סקולה”( במקור:בילי ויילדר מתאבל על מות המנטור ארנסט לוביץ’ ב 1948).

Arividercci Scola

Sad, sad world, dear seven readers, I’m very grieving, Etore Scola, writer-director, my personal mentor, Irtalian genius died yesterday, he was 84.

Scola began as a writer, he wrote satires and comedies which illuminated our dreary lives, no one can forget:”The accident”, a ferocious attack on Italian society, I  recall the scene, where Vittorio Gassman analyze Dominico Modunio’s songs over the quality of a forgettable songstress-singer named Mina, is a truly funny scene..

About 52 years ago, he began directing, true not all his movies were greats. But, the truly great ones are and will be gems and jewls of comedy in the world. None can forget Alberto Sordi’s monolgue in :”Our heroic friends”(“Africa! Look at the land, look at the water, look at all the good people, good morning lady, I’m the publicer Di-Salvio, and this is my assistant the accountnat, accountant? Are you happy? Iam, while look at me dancing”, and with that Sordi dance with Blier jubilantly).

A Wonderful  movie about the cinema was :”Splendor”, trio of spectacular actors, Mastroianni, Massimo Troisi and Marina Valadi performed miracles, and this movie  was better than Tornatore’s . Great story, graet direction, fantastic finale, what a movie better than Tornatore’s “Cinema Paradiso.”.period, period.

And:”La Terraza”, “We love each other so much”, and others. And now the world is much sadder, less funny, and the Italian  Film lost a true lion,  a giant among giants. And I’m very sad..

סיכום השנה- חלק ראשון הטובים ממש מעולים

שלום ששת קוקראי ועוקבי הרבים מיני חול על שפת הי
זהו, עברה שנה, ועבדכם הנאמן מסכם לכם את השנה לפי ראות עיני, טעמו המובח ועוד כמה סופרלטיבים שאני לא ממש רוצה להמשיך איתם. אגב, אני לא מתכונן לדבר או לצפות בסרטו של אברמס:”מלחמת הכוכבים הכוח מתעורר” מקווה שיש עוד כאלו!

אז הנה העשרה לפי מספרים והערכות:
1)שם סרט:ילדות פרא שם במקור:Mustang
Fr/Ger/Kat/Tur-2015
2)שם סרט:יקירי שם במקור:Dearest (aka:Qin Ai De
Chi/HK-2014
3)שם סרט:מאמי שם במקור:Mommy
Can-2014
4) שם סרט:את לי לילה(ישראל-2014
5)שם סרט:איימי שם במקור: Amy (Doc.)
6)שם סרט:צלף אמריקאי שם במקור:American Sniper
USA-2014
6 א’)שם סרט:שנה קשוחה מאוד שם במקור:A most violent year
USA-2014
7)שם סרט:מידות רעות שם במקור:Inherent Vices
USA-2014

8)שם סרט:הקול בראש שם במקור:Inside out (Anim.)
USA-2015
8 א’)שם סרט: להציל את מארק וואטני שם במקור:The Martian
USA-2015
9)שם סרט:סיקאריו שם במקור:Sicario
USA-2015
10)שם סרט:גשר של מרגלים שם במקור:Bridge of spies
USA-2015

10 א’)שם סרט:המתנה שם במקור:The Gift
Aust./USA-2015

ועכשיו הנימוקים שלי:
1)”נערות פרא” הסרט של דניז גמזה ארדואן, מספר, בלי בוחבמבסטיות, ללא הטפה ובלי שום מלודרמטיות את סיפורן של ארבע נערות בגילאים מגוונים, הגדולה מתקרבת ל19, הקטנה 12, שחיות בכפר נחשל, ש הממסד הגברי המקומי עשה כל כדי לדכא אותן. נשות הכפר והסבתא בראשן אף הן ינסו לדכא, באמצעות דרכים שונות ממרידה ועד ניצול השיטה הדכאנית לטובתן, יעשו ארבעת הגיבורות דרך קשה, אכזרית וטרגית אך בסוף מפצה לגאולה עצמית. העובדה שהסרט נעשה בדיקטטורה תורכית, מומן בידי קטאר- מדחוינה ערבית שמרנית לא פחות, היא נס שלעצמו, דניס גמזה ואליס וינוקור כתבו תסריט מעולה שלא נופל לתוך מהמורות דידקטיות, והופכות את הניאוריאליזם האיטלקי לרלוונטי בשנית. מי שחשב שהוא מת, מוזמן לצפות ביצירת המופת הזו! אמנם העשור לא תם, אבל זו יצירה שלדעתי תהיה במקומות הראשונים בסיכום העשור.

2)”יקירי” של פיטר צ’נג הוא עוד יצירת מופת. מדיניות הילד האחד, עוד סממן דיקטטורי, מביא את הבעייה הזו למימדים אנושיים, פיטר צ’נג, מגובה בתסריטאי זי’ זיאנג, מביא לנו סיפור באופן עובדתי, שמביא אותנו לטלטלה רגשית, בלי להיות מלודרמטי. המשחק של ויי זאו כאישה לשעבר ושל בו הואנג כבעל, יחד עם משחקם של ליי האו כאישה שמביאה את העלילה למהלכים לא צפויים הוא מעולה. מסמך מרגש, יצירת מופת, איך שתקראו לזה, הוא סרט מעולה.

3)”מאמי” זכייתו של הסרט בדקל הזהב, יחד עם פרס ניחומים לתייש הזקן השוויצרי ז’ן-לוק גודאר, הביאה איתה סקרנות אישית שלי. ואכן, סרטו של סבייה דולאן לא מאכז. אישה קשת יום, מטופלת בבן מופרע, או אולי לא. חייהם הקשים, שלתוחכם חודרת השכנה מורה בשבתון, שמנסה לחנך את הנער, מביאה עימה שוב סרט קשוח, ללא מלודרמטיות, עם טיפוסים פגכומים, אך מאוד אמינים, שאצלי לפחות עורר הזדהות מוחלטת. הסרט לא שופט אף אחד, הוא מציגד לך את החליים כמות שהם, ומצליח לרגש אותך בכל דקה. למרות אורכו, הוא מגיע לפסגות שהאחים דרדן מגיעים אליהם, או יוצרים כרנואר, או דה-סחקה הגיעו אליהם בימי זוהרם.

4)”את לי לילה(ישראל-2014) הסרט של אסף גברון מתאר את חייה הלא קלים של רעייתו לירון בן שלוש, אחותה של לירון הייתה נערה בפיגור שכלי, שטופלה בידה, המתה באופן טרגי השנה. הסרט הוא מצבה נאותה לה, נכתב ברגישות ובלי שום שמץ של שמאלץ או של זיוף בידי לירון בן שלוש, בויים באופן מרתק בידי אסף גברון, משוחק בידי דנה איבגי, בן שלוש ושאר השחקנים, שנותנים לנו דיוקן מטלטול של אחיות, שהאחת מגוננת, אבל לא מצליחה להגיע לחיים משלה. הטעת שלה, והחוסר הנה שלפעמים גם כאלו בני פיגור שכלי, יכולים גם להתאהב למשל, היא גורם סיפור מעולה, שמביא אותך לחשוןב על אותם מוכי גורל ומשפחותיהם. סרט מצמרר בעדינותו, מעולה בכל האספקטים הקולנועי, ואין ספק הסרט הישראלי הטוב של השנה לטעמי ולדעתי המאוד משוחדת. ודנה איבגי מגיעה לפסגות של אנה מניאני ב”הנס”, סימון סינ ורה, קתרין הפבורן, אני לא מתבייש לומר שיש לנו במדינה הזאת שחקנית ברמה עולמית, שתגיע לגדולות.

5)”איימי” סרט התעודה הטוב של השנה ללא ספק. עסיס קפדיה עושה כאן משהו מאוד מוצלח, הוא גורם לך לחשוב. דבר נדיר היום במקומותינו, איימי ויינהאוז נערה יהודיה מבית בריטי לאר טוב ממש, מוצגת בכל הצדיים המכוערים ונוגעי הלב, היפים והמחורבנים שלה. תעשיית המוזיקה, המשפחה, מוצגים באופן מורכב, מצד אחד אנשים מגעילים, מצד שני הם באמת – לפחות כאלו מהצד ההפקתי- באמת רצו לאזן בין החיים לבין העבודה התובענית. המורכבות המצויינת של הסרטו, מותירה אותך תוהה לגבי אומנות, מוזיקה, אומנים, יוצרים, והאם הצד האחד אכן דיבר אמת והצד השני שיקר? אני אישית אוהב את זה.
6)שני סרטים חולקים כאן את המקום השישי, האחד הוליוודי השני עצמאי שניהם אמריקנים. “צלף אמריקני” ו”שנה קשה מאוד”. האחד של קלינט איסטווד והשני של ג’.מ.צנדור.
איסטווד כבר דיבר לכסאות בועידה רפובליקנית, שיחק בסרט עם עאאימי אדמס, אבל הוא נזכר שהוא גם במאי. כבמאי, איסטווד עשה יצירות מופת, וגם סרטים מאוד גרועים.(“ג’יי אדגר” הוא ממש רע), “צלף אמריקני” שייך לקטגוריה של יצירות המופת נקודה. איסטווד מביא לפנינו את סיפורו של צלף אמריקני קטלני בשם קייל מרפי, בגילומו של בראדלי קופר, שחקן מאוד מצויין שהשנה פרץ סוף כל סוף לשמחתי בסרט זה. נכון, איסטווד לא מרחם על ערבים וגם על ילדי הגן, אבל הסרט שלו הוא אמריקני, על בעייה אמריקנית, על כל אותם הלומי קרב שנפשם לא יודעת מנוח. מרפי, התאושש מהלם הקרב, אבל נהרג בידי חייל לשעבר ה מעורער בנפשו. הסרט מתאר את חייו בצורה שבה אתה גם אוהב, חומל, ולעיתים נד בראשך לנוכח הטעויות שעושה האיש. איסטווד מוכיח שוב את כוחו כבמאי, והסצינה שלא תעזוב אותי להמון ש נים היא סצינה בה ממחיש איסטווד את הלם הקרב בו לוקה קייל. הוא בוהה בטלוויזה, המסך ריק ואנו שומעים קולות קרב מצמיתים וחונקים סצינה מופתית, סרט מופתי נקודה.
“שנה קשה מאוד” מתאר את הספקטרום האחר. אייבל מוראלס הוא מהגר מניקרגאוה, אנה אשתו היא ווספית, השנה היא 1981, רייגן והכלכלה האיומה שלו מדבירה את אמריקה, ניו-יורק העיר בה הם גרים חווה שנה אלימה, הכל עומד מול מוראלס. החלום האמריקני מוצג בידי צנדור כדבר חמקמק, מטעה, חמוץ, הכל קורבנות, או של תאוות בצע, או של שאפתנות פוליטית. התמרונים של מורואלס המגולם להפליא בידי אוסקר איזק, ואנה, שג’סעקה צ’סטיין הופכת אותה לדמות כל כך יצוגית וכל כך מורכבת, הופכים את הסרט הזה למסמך היסטורי, לתעודה רגשיע, והעיקר- אזהרה למי שחושב שהחלום האמריקני הוא בהישג יד. ההיפך, המהגרים נשארו אומללים ודפוקים, אלו שקיבלו אותם המשיכו לנצל אותם. דבר לא השתנה. סרט מדהים, מותחן פוליטי במיטבו
7)מידות רעות – פול תומס אנדרסון הוא במאי עצמאי, לא מתפשר, שדהציג את ארה”ב בצורה לא מחמיאה וונגעת ללב באופנים שונים. כאן חוזר אנדרסון לחוש ההומור שלו, שאופיין ב:”מוכה אהבה”( עם אדם סנדלר בתפקידו הטוב ביותר ), גיבורו של תומס פינצון הוא בלש היפי, שמעורבותו בעקבות חברה נעדרת, המביאה אותו לצד הלא זוהר ואפל של פוליטיקה רפובליקנית, חיים מתעתעים, סמים , וכל מה שדבא ליד. הסרט מצחיק מאוד, מותח שצריך, וחואקין פניקס הוא בלש פרטי נוגע ללב, שמפענח את התעלומה באופן הכל כך מצחיק והלא צפוי שלה. ממתק מעולה, סרט אפל קומי כמו שצריך להיות , והקומדיה המצחיקה של השנה.

8) שוב שני סרטים הפעם שניהם הוליוודיים”הקול בראש” ו”להציל את מארק ווטני”. האחד אנימציה של פיטר דירקטר והשני מד”ב של רידלי סקוט.
אם פיקסאר הייתה פמופת ודוגמא לסרטים מצחיקים, מרגשים וחתרניים, הרי שהיא קצת איבדה את דרכה בשנים האחרונות. אבל הנה, הסרט “הקול בראש” מצליח להצחיק, לרתק, כן אפילו לחנך, המסע והמבע של מה שקורה בראשה של ריילי ילדה שהוריה עקרו אותה לסן-פרנסיקו, הוא ואחד מסע, שמביא אותי לרגש. אני כל פעם מתגלגל מצחוק, שאני רואה על מה חושבת אישה אמריקנית ממוצעת- טייס מסוקים ברזילאי, זהו? גמרנו? מה עם חבר’ה מנוער גבעות? כמובן, שהאפיון של הרגשות הוא פשוט מצויין. ואני ממש אוהב את עצב וגועל, ואפילו שמחה מנצליחה להצחיק אותי, כעס נבזי ומצחיק לא פחות וההיסטרי הוא פשוט בעל יהודי פולני ממוצע. סרט ילדים שמתחפש לסרט מבוגרים. מי חשב שזה יקרה הנה? עובדה זה קרה.

רידלי סקוט עשה סרטים מעניטינים, מרגיזים, גרועים, הסרט”להציל את מרק וואטני” הוא סרט מעולה, ברמה של”בלק דאון”,:”ראנר”,” והשכיח את הסרט האחרון שלו:”היועץ”.. הפעם יש לנו סיפור לפי ספר מצליח, שנדחה בידי מולים ויצא עצמאית, הגיבור מארק ווטני הוא מישהו שיכנס לפנתאון. ביולוג,מצחיק, מאוד נוגע ללב, שורד נגד כל המאמצים במאדים המאוד קשה. הסרט אינו מתהדר בנבלים וטובים. כולם בני אדם, כולם יעשו הכול כדי שמארק ווטני יחזור. הוא חוזר,
והסרט הוא חגיגה הומנית, מצחיקה, מותחת ומרגשת לאין שיעור. אני מקווה שאולי השנה סקוט יפסיק לעשות שטויות ויעשה סרטים ממש טובים.

9)שם סרט:סיקאריו – דשניס וליבה הפתיע אותנו עם”אסירים” מותחן נואר מצויין, גם הפעכם חוזר אלינו הבמאי עם”סיקריו”, כתוב בידי טדי שרידן, הסרט מתאר לנו את המבוכה והתהום המוסרית אליה תגלוש מדינה, שהיא נלחמת בפשע, במקרה שלנו סמים, הגיבורה סוכנת אף,בי.איי, נחושה ומוסרית, ניצבת נוכח הבעייה ה זו, שהיא חוברת לרשות שלוחמת בקרטל מקסיקני בעזרתו של תובע מהונדורס שהפך למתנקש מטעם המדינה, במהירות מוצאת עצמה הגיבורה בפני מהמורות מורליות שאין להן מוצא. הסרט מטלטל אותך חזור וטלטל,מציג בפניך אנשים שבוחרים בחירות שגויות, לפעמים אפילו פיזיות ממש, כמו קטע מסויים בסרט, שמביא את הגיבורה לראות משהו שהיא לא צריכה או חייבת לראות. הסרט הותיר אותי תוהה לגבי החוק ו נציגיו. כמו כל סרט מתח וסרט משטרה מעולה שאמור וצריך להיות. משחק מעולה של רבקה הול, ג’וש ברולין ועל הכל- בניסיו דל טורו כאלסנדרו, דמות שפשוט נכנסת לך עמוק לוריד, ולא עוזבת אותך חודשים ולפעמים שנה אחרי שצפית בו.

ולסיום שני סרטים- מקום אחד
10)”גשר של מרגלים”-סטיבן שפילברג
“המתנה”-ג’ואל אדג’רטון
סטיבן שפילברג חודר טריוריה ההיצתקוקיאנית, שראתה במלחמה הקרה עסק מוסרי בזוי ומלוכלך. מותחן הריגטול שלו, בעיקר הפתיחה, מסזכירה את היצ’קוק במיטבו, מבוסס על מקרה אמיתי של רודולף אבל וגרי פאוארס, שניהם קורבנות של המלחמה הקרה, לפחות במקרה של פאוארס, אבל קולונל בק.ג.ב., איש ממולח שנתפס בידי הבולשת הפדרלית, ופאורס שמטוסו הופל במשימת ריגול, הם האדנים עליהם בנויה דמותו של ג’יימס פ. דונובן, פרקליט לעניני ביטוח, שמגוייס בידי אלן דאלס ראש הסי אי איי, כדי לדון בשחרורו של פאואר. תפיסתו של סטודנט לכלכה אמריקני בידי המזרח גרמנים, היא עוד תסבוכת. דונובןבגילום מעולה של טום הנקס, עושה כל כדי שלקוחו אבל (מרק רייאלנס תומס קרומוול ב”וולף הול” עוד שחקן בריטי מעולה), ישאר בחיים, העסקה הסבוכה שהוא רוקח היא עיקר הסרט. ניצב מול חברה היסטרית עדיין בארה”ב(הסרט נפתח בשנה בה מקארתי הסנטור הדמגוג מת משחמת כבד בבי”ח לחולי נפש), עולם לא בטוח, שתי מעצמות שהיו פעם בעלות ברית, וכעת אויבות בנפש, כל אלו מציגות דיוקו מצמרר של מלחמה בזויה, לא מוסרית, וקשה מאוד, שפילברג נותן לנו סרט ריגול משובח, כמו שסרט מרגלים צריך להיות. הרבה זמן לאר ראיתי כזה סרט מרגלים מצויין. ומסמך הסטורי מרתק מאין כמותו.

ג’ואל אדג’רטון הוא שחקן אוסטרלי, “המתנה” הוא סרטו הראשון. סרט אפל, כל המרכיבים קיימים בו, עבר אפל של הגיבור, חבר מפסידן מהתיכון, אשת הגיבור שפתאום חוקרת מיהו בעלה באמת, מעשה משובה מהתיכון שנגמר באופן טרגי. קרב המעמדות בחברה האמריקנית נתפס כאן במלוא זוהרו האפל. ואדג’רטון כבמאי מוכיח שהוא כישרון לא מבוטל. ג’ייסון שוורצמן אדג’רטון עצמו כחבר המפסידן, ורבקה הול, שמוצאת עצמה מול מציאות מתעתעת שמביאה אותה לחקור מי הוא בעלה, מפליאים להראות לנו את הצד האפל של החברה האמריקנית העכשווית. סרט אפל ממש, מצמרר, מרתק ומעורר מחשבה. אני מצפה לסרט הבא של אדג’רטון ומתפלל שלא יהיה במאי של סרט אחד.

זהו, אלו 10 הסרטים הטובים

ההמשך יבוא- יש גם סרטים טובים, מתוקים וכמובן מאכזבים. להת’ ששת קוראים שלי ושנה טובה ממש

דרור

WHY DO I WRITE?,

Hello my dear six readears and followers!

Been away, and you’re so right. I didn’t write anything new, well I have a perfect alibi.

I was busy writing two projects. One is a comic screenplay, about an American lady, Brit lesbian, Afro-French, and three Israelies,  travelling across France, and shoot a pitch short subject, for a Canmnes pitching session, in which they’ll try to raise money for a docu about French comedian Louis De-Funes, and the other project- a serious film history’s book about the Israeli Cinema between 1964-1994. And trust me,  both are tough ones.

Let’s start with one assertion- a golden rule if you please, you write because you have to.The damn story knock on your brain, the academic work needs to be shown, and you begin, in one case you just write, the keyboard and your fingers dance ever so quickly, and before you know it, you stare at the pile of stupid shity excuse for a screenplay, moaning:”:What’s’ that shit? Who wrote it?”

And the academic writing, in which you explain and write at lengths, abstracts, and quotes, explaining to those who don’t know, some historical facts . And here you are explaining yourself to the early grave of boredoom.

And that’s why the writer needs an editor- And lucky for me, at least in writing the screenplay, I have two dear persons, who helps me. One is my accompaning producer- Gidi Avivi, and the other .is Cassie(November Wandering) Hirsh.

Between these two, the screenplay becomes something more. It’s now written in much more brisk pace, but with elements, which makes the characters round, the  creative juices are just right, the treatment is every inch the one movie you wish to see, and all in all, it’s better.

If I argue, cry, depress, and scream in agony with Gidi, it turns in hindsight that he’s right. Gidi an ex journalist, music critic, screenwriter and a producer, helps me in making me a good screenwriter, true the 30% that I contribute are right, but the 70% which Gidi gives, are gems, and value more than anything. Cassie is the best sctory editor, and screen editor in Israel, period. If you want her, you got to pay her, every penny counts and worth., She’s the one which compromises, makes scenes long or short, suggests much more, see the potenials, and contrtibute to the movie’s dialogues’ character, scene’s lengths, and in short- life without Cassie, are hell of a life and a nightmare for a comdey writer.

Do I  think it’s good? Do  I believe in both book and screenplay?Well, to be honest, it’s  really hard, at times I thought yes. It’s really good, let’s go, let’s start, let’s and let’s. But of course, Gidi say something, Cassie say something, and I immidiately relent, they’re right. And I lose my self confidence, which is right and good. And here I want to talk about the second obstacle- Any writer now what I talk about-Cokiness, leading to arrogance, hubris, and than demise and nemesis.

Because dear readers and followers, the truth is, that any  writer who is self confident, too much, is   bound to fail. How do I know that the story’s good? How do I know that my non fiction will be just

, Marvellous? It’s not, trust me, since there’s another element-Audience. Aha! Did you think about them?

And here comes a very heretic sayiong from me, I know, the artist, screenwriter and historian author, should write their art, or their academic book for no one. Really? Well allow me to be heretic, I write for audience and readears, period. OK, it’s time you’ll meet my alter ego Izhar Dror the audience.And god do we , Dr. Dror Izhar the historian and screenwriter hate him, beyond enurance, really he’s such a pest! Always criticize, always hating our best work, belittling every single line, every scene; he’s terrible, can’t ignore this man, and trust us, we tried it all.

We tried guns, poision, beating him within an inch of his life, contact the Kazakstanian Mob, all to naught. He’s still there, he’s the audience I’m writing for, and I have to admit, it humbles me, I think, not second guessing, about me as a moviegoer, or a reader reading a book, novel, or non fiction, seeing a movie at the theater, or on TV, and criticize it, sometimes  praising, sometimes laugh. and hoot, Bronx cheeing all the time, it humbles me, really it does.

Which now bring me to the question:”Why do I write?” Here’s the answer: I write because I want to share. Share the story, it’s downright funny, hopefully, share the insight, it’s original look at the life with fresh outlook. And god knows how many stories and academic theories rushing inside me, and I know that  they want to get out, they don’t want anyone else, they’ve decide to incubate here in my head. And I  know, that if I die, they die with me, so I write to win death. I know it’s futile, a little insignificantly historical  win, un important, won’t influence nations, but to me, the printing of a book, the marcee on the film theater, with:Screenplay by: Dror Izhar”, that’s enough..

למה אני כותב?

שלום וחג סוכות שמח לכם ששת קוראי היקרים והנאמנים שלי ועוקבים !

עבר המון זמן מאז שכתבתי, אני יודע. יש לי תרוץ מושלם- אני בתהליך כתיבה של שני מיזמים. האחד, מוכר לכם, אני לא ממש רוצה לומר אותו, טוב:”מחפשים את לואי“, על חבר’ה שמנסים לעשות פיצי’נג ולצלם סרטון פיצינג , במטרה להפיק סרט תעודי על לואי דה-פינס. מכירים את זה, אז אני לא ממשיך מעבר לזה.
זהו לגבי האחד, השני זה ספר שהתחלתי לכתוב אותו, בהזמנת הוצאה אמריקנית שמתמחה בהוצאת ספרים לסופרים מתחילים, היסטוריה על הקולנוע הישראלי בשנים 1964-1994.
וכאן אני רוצה לחזור לשאלה שלי, למה אני כותב?
תהליך הכתיבה הוא מפרך, לא בטוח שיהיו צופים או קוראים. שאתה כותב, אתה למעשה מקיא, ממש מקיא את הכל, בעיקר שזה מדובר בסיפור או תסריט, שממש מתדפק על דלת מוחך היצרני ומקיא את עצמו על מסך המחשב, אצבעותיך רצות לך על המקשים, המון שגיאות כתיב, ואתה מוצא עצמך עמוס שגיאות כתיב, סגנון איום, דרעק ספרותי-קולנועי, חרא לא מצחיק, ונשמעת מפיך צעקה:”מי כתב את החרא הזה?” זה אתה, דרור, אתה ולא אחר.
כמובן, בגרסה הראשונה של הזספר, אתה כותב ומסביר, אחרת איך יבינו למשל את”הם היו עשרה”, או את”נועה בת 17“, מישהו חייב להסביר לגויים האלו, או לחברים מתחת לגיל העשרה מה הייתה הקבוצה כערך חברתי- רעיוני? מי היה מאיר יערי(מנהיג מפ”ם- מה זה מפ”ם? מפלגת פועלים בשנות ה-40-70), למה הפילוג? אחרת, לטעמי, אי אפשר להבין את הסרטים הללו בלי ההקשר. וזהו, זו גם הסיחבה למה אני כותב כל כך הרבה- אני מסביר את עצמי לדעת.
וכאן אתה חייב את האיש שבלעדיו אין לך מה לעשות לא בספרות הסטורית, לא בקומדיה קולנועית- עורך תסריטים.
וכאן, אני מנצל את המצב וחורג ממנהגי, כי אני חייב את העבודה שלי לשני אנשים- גידי אביבי המפיק שמלווה אותי, וקסי-נובמבר- הירש. גידי הוא מפיק שהיה פעם עיתונאי, ותסריטאי, ולכן כל עצה שלו, היא מעולה. אלוהים היודע, שאני והוא – בעיקר אני- בכיתי, צרחתי, קרחתי גדלה בכמה סנטימטרים, לאחר שתלשתי את שערות ראשי, אבל הוא צודק- ב70%, אני צודק ב30%. איזה יופי הליות צודק ב30%, אחרי כל ויכוח עם גידי, זה ממש כיף אדיר.
קסי היא דבר אחר, למי שמחפש עורכת תסריטאים ומוכן לשלם לה, היא הכתובת. היא מפשרת, מציעה, מאריכה, מקצרת, כל מה שיש בתסריט בן 83 העמודים, שזה עתה הושלמה גרסתו התשיעית(!), מה שיש בחמשת עמודי הטרימנט, זה בזכותה ובזכותו של גידי. בלעדיהם קשה לי להאמין, שהיה יוצא משהו קצת יותר משופר, טוב גם לכותב שורות אלו יש מה להציע, ועוד איך, אבל בלעדי שניהם, הוא יהלום בתוך בריכת רפש, גולם ולא פרפר, מצחיקן של בדיחה אחת מוצלחת אולי ארבע, אבל לא כותב קומדיות טוב שהוא רוצה להיות.
אני שואל כאן את עצמי האם אני מרוצה? אז הנה האמת, אני לא יודע. משום שבין שניהם, אני איבדתי המון מהביטחון העצמי שלי, ולא שאני משופע ממנו, ממש לא.
טוב, אז הנה מגיע המכשלה השנייה של הסופר/תסריטאי- בטחון עצמי. זה מוביל לשחצנות. אני מאמין בסיפור, אני מאמין בנושא של הספר, אבל אסור לי להיות שחצן, לא שאני כזה, אבל פשוט שחצנות ועודף בטחון עצמי הורסת את התסריטאי ואת הסופר/היסטוריון. היא מביאה אותו להיות חרא של בן אדם וגם זבל של תסריטאי, וסופר מחורבן להפליא! זאת אמת. אף פעם אל תהיו בטוחים בעצמכם, שאתם כותבים, לעולם לא. זאת מכה
ועכשיו אני מגיע לסיבה השלישית לשאלה ששאלתי, אני כותב בשביל צופי קולנוע וקוראים על קולנוע. אני יודע שזו כפירה מוחלטת, אבל שאתה כותב תסריט, בעיקר תסריט, אבל גם ספר, אתה צריך לחשוב על קהל הקוראים והצופים שלך. אין מה לעשות.

תכירו אחד כזה, קוראים לו יזהר דרור, אני והסופר/היסטוריון ד”ר דרור יזהר, שונאים אותו ממש. הוא מטרד, פגע רע, חרא של בן אדם, נודניק, טרחן מעצבן, כל הזמן לא מרוצה, מעיר ללא הרף. תאמינו לנו, ניסינו הכל להיפטר ממנו- רעל, מכות, ירי, חוזה עם המאפיה הקזחית, ללא הועיל, הוא שרד שמונה אשפוזים, ירי המוני, רעל מסיבי, והא כאן הבן זונה המאוס הזה. הוא המצפון שלנו, אנחנו לא יכולים איתו ולא יכולים בלעדיו, הוא המגדלור, אבן הריחיים, הוא שומר מאיתנו ועלינו, ואני מחוייב לומר שלפעמים תכופות הוא צודק. מפני שאחרת, יש לך סופר, או תסריטאי שהוא ממש מכה, אתם רואים אותם בתוכניות אירוח, ראיונות בחדשות, נושאים להם נאומים וכותבים מאמרים נפוחים מחשיבות עצמית, האגו שלהם נישא לפניהם, עם עדת מעריצים ומעריצות. הסופרים הללו הפסיקו להיות סופרים, התסריטאים הללו הפסיקו להיות תסריטאים, הם נהיו ידוענים! ולהיות ידוען סופר או תסריטאי, זאת הקללה האיומה ביותר שאני מאחל להם ולא לעצמי!

וכאן הסיכום לשאלה הזו ששאלתי. אני כותב, משום שאני רוצה לחלוק ולחלק איתכם סיפור מצחיק, אני מקווה, איזה נושא אקדמי, שאף אחד לא התייחס אליו, זווית מסויימת, שאף אחד לא ראה, או מיעט לראות, נושא שראוי שיספרו אותו, פרה קדושה מעדר הפרות, שעדיין צריכה להישחט.,זוג פוליטיקאים מקומי מרמת- גן, האישה מגבעתיים, שהם פעילים ב”יש עתיד”(האישה ליכודניקת לשעבר) דופק לי כבר כמה זמן בראש, ומנסה להפוך למותחן קומי בלוס-אנג’לס ורמת- גן, עם המשך בלונדון. עוד חבורה של ישראליות בנות 30 מקיריית חיים עושה לי את המוות, מורה להיסטוריה תואר שני, בן 60 ורעייתו המורה לספרות בת ה 57 יחד עם הבן והבת שלהם, הבת בגיל 30, הבן בגיל, 27.עושים לי בעיות שנים על גבי שנים שהם עושים לי בעיות, לא משנה שאני אומר להם:”תראו, אני צריך מישהו ומישהי בעיקר אישה שתכתוב איתי את התסריט לסדרת הטלוויזיה/סרט”. לא, הם שם, חופרים וקודחים, ואין לי סבלנות אליהם ממש לא. או למשל הנושאים שקשורים בהגירה וקולנוע, היסטוריוגרפיה , אוי כמה שהנושאים האלו ישנם, כל כך רציתי ללמד אותם, אבל הם שוכבים להם, יחד עם הסרט האפל, שיש איזה משהו שאני מאוד רוצה להגיד עליו. הם ימותו יחד איתי, או העיבודים לסדרת ספרי המותחנים-מבוססת על קומיקס, הגרסה ההיא של לוסי משנת 1966, והסרט העלוב שהוינשטיינים עשו בשנות ה-90 היו לא ראויות למאכל אדם, או הספר ההוא של הסופר היהודי-סובייטי-ישראלי, איזה נושא! איזה תסריט זה יכול להיות! מדהים. אחלה סרט, אני יודע אפילו איפה ואיך זה יצולם, ובאיזה שפות זה ידבר! באמת! יש לי את זה בראש, אבל כנראה זה ימות איתי. כי שאני אמות מתישהו, הכל ימות איתי.
וזאת הסיבה למה אני רוצה לכתוב. אולי לנצח קצת את המוות בקצת.