Picking up the pieces

On Wednesday night, a man sat at the coffee/restaurant Max Brenner, and all was fine, with him there were three others, two women and one man, they didn’t occupy one table, in fact, they didn’t know one another, the fragrance was nice, the Sharona Compound, a well-known Tel-Aviv’s center  (near my working place the Tel-Aviv Cinemateque) was full, the Cinemateque itself was about to launch tomorrow the 30th annual International Students’ Film Festival, the night was lovely less hot, and it was right  with the world. Two men in dark suits also were there, they took their order calmly, and started to eat, they looked like young Yuppies, businessmen perhaps? They seemed content, perhaps they’ve just concluded a successful business transaction? Suddenly, they drew guns, two cousins from Yata, a town near Hebron, sprayed the restaurants, the four people were killed instantly, one of them was Dr. Michel Feige, I didn’t know intimately the other .

three, but I knew him,  he was my tutor, at BGU . And I want to tell you about him.

Michael, or as I used to call him on our greetings at Rosh Hashana and Psssover”My brother friend was a sociologist by training, historian by inkling, anthropologist, and a Mensch. He published a book about the Israeli-Palestinian conflict called:”Shnei zedadim lamapa(aka:”Two sides for the map”], a scathing and sarcastic article about Mini Israel, a small-scale model of Israel, at Latrun, and he loved Israeli Cinema, he was expert  in linking theorists like dorno and Gramsci to every facet in our lives, and like Professor David Ohana, a friend and colleague he was also a person who could explain to the laymen the intricacies of a Foucault, or Uri Ram, or other historians like Morris, at the beginning we were mostly young ladies and one  mature gent, me, who attended his class, and listened and he guided us through  varied persons, who couldn’t disagree on a napkin’s size let alone Israel’s society and its directions, yet it was a such an easy-going journey, illuminating, , funny, and serious, I learnt a great deal about Israel, and I’m confident that all my young female colleagues studied about Israel, some will be going on, one or two follow him and be  sociologist or historian of Israel, anthropologist perhaps,. The other elderly gents like yours truly, who attended his magical class, were pensioners, Mizraim jews who resided at the nearby ex slum of Shikun Dalet, and even they enjoyed and got some insights, for Dr. Feige had the magical gift of explaining Immanuel Levinas, Lacan,Said,, Bhaba’s complex theories, in a more winning, funny, serious and so simple manner, you really understood Weber, or Gramscvhi .even and especially if you just graduated high school Mizrahi pensioner, or not.

Such was Michael the dear man who gunned down by two cousins , Palestinians, from Yata, they didn’t know him’ they never shared his anxieties, humor, and profound learning, they didn’t gain the insight of his wisdom, for them he was an infidel, or an occupiuer, no better than the settlers, no better? Hell he was better than most settlers I knew.

And now he’s gone, there’s one person less at my Facebook wall, one less Facebook friend, we plan to get together, years we plan to do so, but we didn’t no doubt we’d laugh and share joke, mourn for Israel’s direction these days, he’d share an insight, tell about an essay he’s going to write, he’d be aging gracefully with his wife and three daughters, be a granddad, but life and faith decreed otherwise.

No sooner than the terror’s aftermath came the revelries, the happy gleeful gloating, Arab Palestinians? OK, they misguided terrorist attack on Israeli civilians as a joyful reunion with 72 imaginary virgins at a non exciting paradise, but please tell me what to make on Jewish right wings assholes? They gloated, Tel-Aviv’s bubble was hit, ha h ha, four people were killed, never mind that two came from Ramat Gan and one woman from  Ashkelon,  but men  and women revelled about the blood, the blood of innocent compatriots, Israeli Jewish men and women , who didn’t have a bu=rial procession yet, were now being hailed as Tel-Aviv ‘s bubble who got what she wanted? My God,m how can we call these cretins human beings? How one can take a 103 fm radio personality a  serious man? Some decency, is required, why can’t they wait for the end? Why do they have to mock, jeer, gloat over the victims? As for the Palestinians terrorists, what can you say about people who take a knife, and rushing about to kill any settler or soldier? Sympathy? Well, I don’t sympathise with anyone who take lives of innocent men and women, be he Jew or Muslim, buddhist, or Chrisitan-Episcopalian/catholic. A Murderer is a murderer, just like a rose is a rose.

.  We, Michael’s student left numb, speechless, he was a humanist, and I’d like to believe that he believed in the Two States’ Solution, like me, I knew it and he knew it, and now he’s gone, and I am with one person less, one person less to send greetings for his birthdays, one person less who was humanist Mensch, one person who was a fantastic teacher, one person who shall greatly missed of course by his wife and three girls, his relatives, but also will be hugely missed by his colleagues at the Israel Studies faculty, his students, and his neighbours at Uziel Street, one great fantastic guy murdered, one hole is now stand in my life, who will fill it now?????



First movie

Hello my seven readers and Facebook English readears!

I didn’t write in a long time, there was a reason to it.

I directed my first feature, those of you who already saw the stills from my location sites, know what’s it’s about.

“Such is life” was born years ago, from a project, concerning my brother’s immigration from Israel 30 years ago. Me and a producer I knew way back from my TAU’s film dept. happy days, named Zvi Sheffi, started to look around for funds and financing. We didnt;t make it, usually in Israel, there are ‘public reps.’, who suppose to give you the thumbs up or down, they gave me the down, however, there are some true film personalities, the ones who knows what’s a movie production, and possibly heard about Mel Brooks, who said something very smart:”I make movies for people who saw ‘A Man for all seasons’ plus people who don’t know what the hell is all about”.  Doc director Assaf Soudry, pointed me to the right direction, with one smart comment:”I want to see more of Dror, than his brother”. And he was right. And that’s why the two ‘reps’. female persons, who perhaps detest Brooks, can’t really know what’s a movie is. A communal commercial art. CCA, th’s what it is, doc or feature, commercial, art house, doesn’t matter, it channels to Brooks saying.  And unfortunately, the Israeli film funds are full of ignorant people who know nothing about movie production and less about filmmaking,

  .Three years later, a window of opportunity rose, I found out that I can finance my movie, and I started to shoot it, and became producer-director- writer narrator, but I didn’t do snacks, I believe that I can’t qualify for”Autheur”, but my opinion about:”Politique des auteurs”‘ is that a bunch of French Film critics, and would be filmmakers, didn’t understand English, so they didnt understand much of Hollywood’s production.

Anyway, I wrapped it up, and I wonder how I did it? What posses me to film in one day two emotionally charged scenes, one of which I  will try to save in the movie, one at the old Ramat-Gan’s boy scouts building will definitely stay? How I directed these scenes without cracking up? Well, in the movie I say a line:”The movie camera is my analyst”, it is and does. So, I think.

And now comes the editing, I best with  doubts, what will go out? What will stay? Howe I cut my brother and his best friends’ comment about the scouts, and intercut with my won? My 90 years old mum is interviewed, how will I retain the interviews? She’s 90, her memory is faulty, and she’s about  able to say some wonderful comments, it’s not easy, I want her in,  and that’s a beginning. But, right now, out of hundreds and thousands of feet, emerge something, as of now there are 39 minutes which are fantastic. Really great ones, it’s the stuff that makes my movie a funny, poignant, and sad story, which in his own way celebrate family values.

Happy Israeli and sane Independence day Israel! This movie is my gift for you. Not much of a gift, but it’s still a nice one.

סרט ראשון

שלום לכם שבעת קוראי האמנים!
לא ממש כתבתי נכון? אז הייתה לי סיבה.
אלו שצופים בעמוד הפייסבוק שלי בטח ראו אותה. למעשה את כל האלבומי צילומים של נופים ואנשים. אלו היו אתרי הצילום של הסרט הראשון שלי, סרט תעודה בשם:” כאלה הם החיים נקודה“.
הסרט התחיל מסרט שרציתי לעשות על נושא שהעיק עלי והוא ירידתו של אחי מהארץ. החלטתי, כמו כל במאי סרטים ישראלי להביא אותו לקרן, אני והמפיק הראשון שלי צבי שפי, התחלנו סבב קרנות, הקרנות דחו, צבי שפםי הנאמן באמת, אשכרה, אחלה מפיק, הלך ואני נשארתי.
הערב אחת שקיבלתי מאסף סודרי, אחד מהלקטורים של קרן רביחנוביץ חדרה לתוכי, הוא כתב:”יש פחות ממך, הייתי רוצה לראות יותר ממך”
אגב, אסף סודרי היה היחידי שבאמת התייחס לסרט באופן עיניני, שתי הלקטוריות של קרן רבינוביץ, אם לומר בלשון המעטה, לא ממש בלטו כיוצרות סרטים וכמפיקות מהוללות, שיודעות את עשיית הסרטים לבוריין.

וזה מוביל אותי כבר לשאלה הבאה: בשביל מה צריכים אנשי ציבור, חכמים ככל שיהיו, שישבו בקרנות, אם אין להם מושג קלוש, ירוק, או מוחשי לגבי הפקת הסרט? כל סרט. מל ברוקס אמר שתי אמירות שהנחו אותי לגבי הסרט:” תבקש מדה-וינצי לעשות לך יצירת מופת, והוא יצייר לך בכלום כסף, סרט זה עסק של מיליון דולר.”, שנייה:”אני עושה סרט לאלו שראו את”אדם לכל עת” ואלו שלא יודעים מה זה”.. שתי הלקטוריות שישבו ליד אסף סודרי, לא רק שלא ממש מתות על מל ברוקס, הן כנראה מתנגדות למה שאמר.
אז זהו, בלי קרנות ועם רעיון לעשות סרט, התחלתי לחשוב. זה לקח לי שלוש שנים, עד שפתאום ראיתי חלון הזדמנות.

היה לי סכום כסף בתיק ההשקעות שלי, שהביא אותי לפתוח בהרפתקה חדשה, עצמאית מקרנות, ממומנת בידי ובידי בלבד. זה עשה אותי למשהו שבחייםלא הייתי חוש בעליו- מפיק ובמאי. טוב, תמיד יש פעם ראשונה. אני לא רק המפיק והבמאי, הכותב אני גם הקריין, וחוץ מלעשות כריכים אפשר לומר אני חלק מ”תאוריית היוצר”. לא שאני כל כך מסכים עם התאוריה הזאת, זה בסך הכל משהו שהמציאו מבקרי קולנוע צרפתים שלא מבינים אנגלית .

ההסרטה הסתיימה השבוע, חוץ מהשלמות כאלו או אחרות, מתחילות הספקות, העריכה שתבוא עכשיו תהיה אכולת ספקות, הסצינה במקלט חשובה? הסצינה בבנין הצופים נהדרת, איך אני חותך אותה עם הראיונות של אחי וחבריו על התנועה הזו? אני לא יודע מה יהיה עם הראיונות של אימי, היא אישה בת 90, לא ממש מתפקדת, הזקנה קופצת, הבלבול שלה מתחיל להתעצם, ואני מצד אחד רוצה אותה בסרט, מצד שני, לא רוצה את הכל. בסוף יצא ראיון, כי לפני 70 שנה אמא שלי התחילה את ההכנות לעלייה לארץ. וזאת הסיבה למה אני כותב כאן בעברית במדינה שחוגגת 68 שנים.

היו שם בסרט הזה, כמה דברים שהתפלאתי על עצמי. אני לא ממש עף על עצמי, אבל בכל זאת אני חושב :””איך בשלווה כזאת יכולתי לביים שתי סצינות רגשיות, שאני יודע בוודאות שאחת מהן תצטרך לעבור סוג של עריכה, ושנייה שצפיתי בה, עם מינימום תיקונים, שמתרחשת בבניין הצופים, היא ממש עוצמתית? איך הילד שסבל התעללויות נפשיות ופיזיות לא פוסקות, איך הגבר הזה, ביים את הסצינה הזאת בלי להישבר מול המצלמות? ממש. אני עד היום לא יודע איך. יכוון להיות שיש משהו בבימוי סרטים שהופך אותי מתזזיתי לרגוע. יכול להיות שכמו שאני אומר בסרט:”מצלמת הקולנועי היא הפסיכיאטר שלי”. בעצם זה לא יכול להיות, זה ודאי!! עברתי תרפיה נפשית שעשיתי את הסרט הזה, אני בטוח במאה אחוז ואחוז!

מכל מקום, אני צופה בעריכה הגולמית, ועד כה יש לי 39 דקות ממש טובות. כמובן, יש עוד המון חומר, יש גם עריכה שתיקח 10 משמרות, משהו כמו חודשיים, עד שאגיע לעותק שהוא של 120 דקות שממנו נחתוך ל80, ובסוף למשהו שיהיה בסביבות ה70-75 דקות, בכל מקרה יותר משעה ופחות משעה ועשרים.
זהו, אני מאחל לכולנו חג עצמאות שמח ושפוי.


שלום לך איטורה סקולה

שלום שבעת קוראי ועוקבי הנאמנים!

אז זהו, הלך לנו עוד גאון, עוד כוכב זוהר בשמי הקומדיה האיטלקית כבה לנו, איטורה סקולה, במאי- תסבריטיא- מושא הערצתי, אדם נהדר, קומוניסט שלא חסך את לעגו מהקומוניסטים, אילקי שהיכה בבני עמו תוך הנאה וגם תוך כאב. הומניסט, אדם גדול, נפטר בגיל 84!

סקולה החל את דרכו בשנות החמישים, הוא כתב קומדיות, חלקן לא מי יודע מוצלחות, חלקן פנינות. אחת מהןו היא”החיים הקלים”, של דינו ריזי. בסאטו זה מלויה אחת הסצינות המצחיקות של שנות ה-60, ויטוריו גסמן מסיע את ז’ן-לואי טרינטיניאן, ומלהג על טיב שיריו של דומיניקו צמודוניו לעומת טיב שיריכ ה של הזמרת מינה, זמרת פופםלרית דאז. סצינה שפםוט מצחליק נקוד, אם הייתי מסוגל לכתוב סצינה כאת, הייתי מת מאושר ומחייך. פשוט סצינה גאונית, כדאי מאוד לראות את הסרט הזה. סטירה נהדרת, שני עניקם שמשתפים פעולה, טוב שלושה אם כוללים את ויטוריו גסמן.

לפני 52 שנה בדיוק החליט סוקלה לנסות את כוחו בבימוי:”הבה נדבר על נשים או נשים, נשים נשים( אני לא ממש זוכר), היה סרט אפיזודות, בו מוצג הגבר האיטלקי במלוא גיחוכו, אני חושב שויוטריו גסמן נתן הופעה  קומית וירטואוזית ממש. בכלל גזסמן נתן את תפקידו הטובים ביותר בסרטים של סקולה וריזי, אם כי הוא בלט לטובה בסרטים אחרים, הרי שבקומדיות הללו, הוא פשוט הבריק. משם היתה הדרך ללא מעט סרטים, חלקם יצירות מופת קומיות, הסטירה הטובה ביותר על קולוניאליזם בכלל, היא ב”שני שלומיאלים באפריקה”, (השם המלא:”האם ימצאו חברינו האמיצים את חברם שנעלם באופן מסתורי באפריקה?”), אלברטו סורדי וברנר בלייה, יחד עם נינו מנפרדי( כגרסה האיטלקית של דניאל וקס, לא אני צוחק), נותנים קונצרט מדהים של מופע קומי מרהיב. סורדי הוא מו”ל שמתפרנס מאנציקלופדיות נוסח:”אלופי העולם בספורט, בבישול, בספרות(שיראו שאנחנו לא בסורים ועמי ארצות”), נקרא לדגל למצוא את גיסו שנעלם באפריקה. המסע שלהם באנגולה, אז תחת שלטון פורטוגזי, הוא מסע נפלא ומצחיק של שני פוצים איטלקים, שפשוט לא יודעים מה לעשות , הסרט נותן מכה ברוטלית לכל הקולוניאליסטים האירופים באשר הם שם, ואני כמובן שמח תמיד לתת את המונולוג  הראשון של סורדי ביבשת אפריקנית. מלאכת מחשבת של  קומיקאי מדהים, שהיה אגב, במאי מאוד טוב בזכות עצמו. כמובן, הסרטים שמסכמים את החברה והקולנוע האיטלקים, יד על הלב, איזה סרט יותר טוב?”סינמה פרדיזו”, או “:ספלנדור”? אתם ניחשתם נכון, עשר נקודות “ספלנדור”! נקודה. איזה סרט, איזו יצירת מופת, איזה קונצרט מרנין של מסטרויאני, מרינה ולאדי ומסימו טרואיזי בתור מקרין נפוליטני, הסצינה בה מכריח טרואיזי תינוק שרוצה לישון לשמוע סיפור של סרט היא פשוט פנינה. הקטע שבו חוזרים הצופים לבית הקולנוע ההרוס, והתשובה של מסטרויאני:”פשוט, תקרין להם את הסרט” לשאלה של טראיזי מה הם צריכים לעשות. מישהו יכול לומר לי שהוא לא התרגש שהוא רואה סצינה כזו? אני מאוד אוהב את טורנטורה, אבל הוא לא הצליח ממש לרגש אותי או להפעים אותי כמו אותה דקה  בסרט של סקולה. או:”המרפסת”,”המשפחה”,”אהבנו כל כך”. איזה סרטים! כמה היסטוריה, כמה אהבה, כמה צחוקים, כמה יופי!

ונה עכשיו הלך לנו אדוון איטורה סקולה, הוא לא ממש אהב אותנו הישראלים, ועשה סרט פרו פלשתיני על נצבם של הפלשתינים בירושליים המאוחדת לעד ולנצח נצחים, אבל אני סולח לו על זה, מה עוד שהוא היה חלק מעוד כמה. ואולי הוא צדק ביחס לפלשתינים ? מי יודע? אולי אלוהים.

תרשו לי לסיים בפרפרה:”איטורה סקולה הלך כמה נורא- לא כמה נורא שלא יהיו יותר סרטים של איטורה סקולה”( במקור:בילי ויילדר מתאבל על מות המנטור ארנסט לוביץ’ ב 1948).

Arividercci Scola

Sad, sad world, dear seven readers, I’m very grieving, Etore Scola, writer-director, my personal mentor, Irtalian genius died yesterday, he was 84.

Scola began as a writer, he wrote satires and comedies which illuminated our dreary lives, no one can forget:”The accident”, a ferocious attack on Italian society, I  recall the scene, where Vittorio Gassman analyze Dominico Modunio’s songs over the quality of a forgettable songstress-singer named Mina, is a truly funny scene..

About 52 years ago, he began directing, true not all his movies were greats. But, the truly great ones are and will be gems and jewls of comedy in the world. None can forget Alberto Sordi’s monolgue in :”Our heroic friends”(“Africa! Look at the land, look at the water, look at all the good people, good morning lady, I’m the publicer Di-Salvio, and this is my assistant the accountnat, accountant? Are you happy? Iam, while look at me dancing”, and with that Sordi dance with Blier jubilantly).

A Wonderful  movie about the cinema was :”Splendor”, trio of spectacular actors, Mastroianni, Massimo Troisi and Marina Valadi performed miracles, and this movie  was better than Tornatore’s . Great story, graet direction, fantastic finale, what a movie better than Tornatore’s “Cinema Paradiso.”.period, period.

And:”La Terraza”, “We love each other so much”, and others. And now the world is much sadder, less funny, and the Italian  Film lost a true lion,  a giant among giants. And I’m very sad..

סיכום השנה- חלק ראשון הטובים ממש מעולים

שלום ששת קוקראי ועוקבי הרבים מיני חול על שפת הי
זהו, עברה שנה, ועבדכם הנאמן מסכם לכם את השנה לפי ראות עיני, טעמו המובח ועוד כמה סופרלטיבים שאני לא ממש רוצה להמשיך איתם. אגב, אני לא מתכונן לדבר או לצפות בסרטו של אברמס:”מלחמת הכוכבים הכוח מתעורר” מקווה שיש עוד כאלו!

אז הנה העשרה לפי מספרים והערכות:
1)שם סרט:ילדות פרא שם במקור:Mustang
2)שם סרט:יקירי שם במקור:Dearest (aka:Qin Ai De
3)שם סרט:מאמי שם במקור:Mommy
4) שם סרט:את לי לילה(ישראל-2014
5)שם סרט:איימי שם במקור: Amy (Doc.)
6)שם סרט:צלף אמריקאי שם במקור:American Sniper
6 א’)שם סרט:שנה קשוחה מאוד שם במקור:A most violent year
7)שם סרט:מידות רעות שם במקור:Inherent Vices

8)שם סרט:הקול בראש שם במקור:Inside out (Anim.)
8 א’)שם סרט: להציל את מארק וואטני שם במקור:The Martian
9)שם סרט:סיקאריו שם במקור:Sicario
10)שם סרט:גשר של מרגלים שם במקור:Bridge of spies

10 א’)שם סרט:המתנה שם במקור:The Gift

ועכשיו הנימוקים שלי:
1)”נערות פרא” הסרט של דניז גמזה ארדואן, מספר, בלי בוחבמבסטיות, ללא הטפה ובלי שום מלודרמטיות את סיפורן של ארבע נערות בגילאים מגוונים, הגדולה מתקרבת ל19, הקטנה 12, שחיות בכפר נחשל, ש הממסד הגברי המקומי עשה כל כדי לדכא אותן. נשות הכפר והסבתא בראשן אף הן ינסו לדכא, באמצעות דרכים שונות ממרידה ועד ניצול השיטה הדכאנית לטובתן, יעשו ארבעת הגיבורות דרך קשה, אכזרית וטרגית אך בסוף מפצה לגאולה עצמית. העובדה שהסרט נעשה בדיקטטורה תורכית, מומן בידי קטאר- מדחוינה ערבית שמרנית לא פחות, היא נס שלעצמו, דניס גמזה ואליס וינוקור כתבו תסריט מעולה שלא נופל לתוך מהמורות דידקטיות, והופכות את הניאוריאליזם האיטלקי לרלוונטי בשנית. מי שחשב שהוא מת, מוזמן לצפות ביצירת המופת הזו! אמנם העשור לא תם, אבל זו יצירה שלדעתי תהיה במקומות הראשונים בסיכום העשור.

2)”יקירי” של פיטר צ’נג הוא עוד יצירת מופת. מדיניות הילד האחד, עוד סממן דיקטטורי, מביא את הבעייה הזו למימדים אנושיים, פיטר צ’נג, מגובה בתסריטאי זי’ זיאנג, מביא לנו סיפור באופן עובדתי, שמביא אותנו לטלטלה רגשית, בלי להיות מלודרמטי. המשחק של ויי זאו כאישה לשעבר ושל בו הואנג כבעל, יחד עם משחקם של ליי האו כאישה שמביאה את העלילה למהלכים לא צפויים הוא מעולה. מסמך מרגש, יצירת מופת, איך שתקראו לזה, הוא סרט מעולה.

3)”מאמי” זכייתו של הסרט בדקל הזהב, יחד עם פרס ניחומים לתייש הזקן השוויצרי ז’ן-לוק גודאר, הביאה איתה סקרנות אישית שלי. ואכן, סרטו של סבייה דולאן לא מאכז. אישה קשת יום, מטופלת בבן מופרע, או אולי לא. חייהם הקשים, שלתוחכם חודרת השכנה מורה בשבתון, שמנסה לחנך את הנער, מביאה עימה שוב סרט קשוח, ללא מלודרמטיות, עם טיפוסים פגכומים, אך מאוד אמינים, שאצלי לפחות עורר הזדהות מוחלטת. הסרט לא שופט אף אחד, הוא מציגד לך את החליים כמות שהם, ומצליח לרגש אותך בכל דקה. למרות אורכו, הוא מגיע לפסגות שהאחים דרדן מגיעים אליהם, או יוצרים כרנואר, או דה-סחקה הגיעו אליהם בימי זוהרם.

4)”את לי לילה(ישראל-2014) הסרט של אסף גברון מתאר את חייה הלא קלים של רעייתו לירון בן שלוש, אחותה של לירון הייתה נערה בפיגור שכלי, שטופלה בידה, המתה באופן טרגי השנה. הסרט הוא מצבה נאותה לה, נכתב ברגישות ובלי שום שמץ של שמאלץ או של זיוף בידי לירון בן שלוש, בויים באופן מרתק בידי אסף גברון, משוחק בידי דנה איבגי, בן שלוש ושאר השחקנים, שנותנים לנו דיוקן מטלטול של אחיות, שהאחת מגוננת, אבל לא מצליחה להגיע לחיים משלה. הטעת שלה, והחוסר הנה שלפעמים גם כאלו בני פיגור שכלי, יכולים גם להתאהב למשל, היא גורם סיפור מעולה, שמביא אותך לחשוןב על אותם מוכי גורל ומשפחותיהם. סרט מצמרר בעדינותו, מעולה בכל האספקטים הקולנועי, ואין ספק הסרט הישראלי הטוב של השנה לטעמי ולדעתי המאוד משוחדת. ודנה איבגי מגיעה לפסגות של אנה מניאני ב”הנס”, סימון סינ ורה, קתרין הפבורן, אני לא מתבייש לומר שיש לנו במדינה הזאת שחקנית ברמה עולמית, שתגיע לגדולות.

5)”איימי” סרט התעודה הטוב של השנה ללא ספק. עסיס קפדיה עושה כאן משהו מאוד מוצלח, הוא גורם לך לחשוב. דבר נדיר היום במקומותינו, איימי ויינהאוז נערה יהודיה מבית בריטי לאר טוב ממש, מוצגת בכל הצדיים המכוערים ונוגעי הלב, היפים והמחורבנים שלה. תעשיית המוזיקה, המשפחה, מוצגים באופן מורכב, מצד אחד אנשים מגעילים, מצד שני הם באמת – לפחות כאלו מהצד ההפקתי- באמת רצו לאזן בין החיים לבין העבודה התובענית. המורכבות המצויינת של הסרטו, מותירה אותך תוהה לגבי אומנות, מוזיקה, אומנים, יוצרים, והאם הצד האחד אכן דיבר אמת והצד השני שיקר? אני אישית אוהב את זה.
6)שני סרטים חולקים כאן את המקום השישי, האחד הוליוודי השני עצמאי שניהם אמריקנים. “צלף אמריקני” ו”שנה קשה מאוד”. האחד של קלינט איסטווד והשני של ג’.מ.צנדור.
איסטווד כבר דיבר לכסאות בועידה רפובליקנית, שיחק בסרט עם עאאימי אדמס, אבל הוא נזכר שהוא גם במאי. כבמאי, איסטווד עשה יצירות מופת, וגם סרטים מאוד גרועים.(“ג’יי אדגר” הוא ממש רע), “צלף אמריקני” שייך לקטגוריה של יצירות המופת נקודה. איסטווד מביא לפנינו את סיפורו של צלף אמריקני קטלני בשם קייל מרפי, בגילומו של בראדלי קופר, שחקן מאוד מצויין שהשנה פרץ סוף כל סוף לשמחתי בסרט זה. נכון, איסטווד לא מרחם על ערבים וגם על ילדי הגן, אבל הסרט שלו הוא אמריקני, על בעייה אמריקנית, על כל אותם הלומי קרב שנפשם לא יודעת מנוח. מרפי, התאושש מהלם הקרב, אבל נהרג בידי חייל לשעבר ה מעורער בנפשו. הסרט מתאר את חייו בצורה שבה אתה גם אוהב, חומל, ולעיתים נד בראשך לנוכח הטעויות שעושה האיש. איסטווד מוכיח שוב את כוחו כבמאי, והסצינה שלא תעזוב אותי להמון ש נים היא סצינה בה ממחיש איסטווד את הלם הקרב בו לוקה קייל. הוא בוהה בטלוויזה, המסך ריק ואנו שומעים קולות קרב מצמיתים וחונקים סצינה מופתית, סרט מופתי נקודה.
“שנה קשה מאוד” מתאר את הספקטרום האחר. אייבל מוראלס הוא מהגר מניקרגאוה, אנה אשתו היא ווספית, השנה היא 1981, רייגן והכלכלה האיומה שלו מדבירה את אמריקה, ניו-יורק העיר בה הם גרים חווה שנה אלימה, הכל עומד מול מוראלס. החלום האמריקני מוצג בידי צנדור כדבר חמקמק, מטעה, חמוץ, הכל קורבנות, או של תאוות בצע, או של שאפתנות פוליטית. התמרונים של מורואלס המגולם להפליא בידי אוסקר איזק, ואנה, שג’סעקה צ’סטיין הופכת אותה לדמות כל כך יצוגית וכל כך מורכבת, הופכים את הסרט הזה למסמך היסטורי, לתעודה רגשיע, והעיקר- אזהרה למי שחושב שהחלום האמריקני הוא בהישג יד. ההיפך, המהגרים נשארו אומללים ודפוקים, אלו שקיבלו אותם המשיכו לנצל אותם. דבר לא השתנה. סרט מדהים, מותחן פוליטי במיטבו
7)מידות רעות – פול תומס אנדרסון הוא במאי עצמאי, לא מתפשר, שדהציג את ארה”ב בצורה לא מחמיאה וונגעת ללב באופנים שונים. כאן חוזר אנדרסון לחוש ההומור שלו, שאופיין ב:”מוכה אהבה”( עם אדם סנדלר בתפקידו הטוב ביותר ), גיבורו של תומס פינצון הוא בלש היפי, שמעורבותו בעקבות חברה נעדרת, המביאה אותו לצד הלא זוהר ואפל של פוליטיקה רפובליקנית, חיים מתעתעים, סמים , וכל מה שדבא ליד. הסרט מצחיק מאוד, מותח שצריך, וחואקין פניקס הוא בלש פרטי נוגע ללב, שמפענח את התעלומה באופן הכל כך מצחיק והלא צפוי שלה. ממתק מעולה, סרט אפל קומי כמו שצריך להיות , והקומדיה המצחיקה של השנה.

8) שוב שני סרטים הפעם שניהם הוליוודיים”הקול בראש” ו”להציל את מארק ווטני”. האחד אנימציה של פיטר דירקטר והשני מד”ב של רידלי סקוט.
אם פיקסאר הייתה פמופת ודוגמא לסרטים מצחיקים, מרגשים וחתרניים, הרי שהיא קצת איבדה את דרכה בשנים האחרונות. אבל הנה, הסרט “הקול בראש” מצליח להצחיק, לרתק, כן אפילו לחנך, המסע והמבע של מה שקורה בראשה של ריילי ילדה שהוריה עקרו אותה לסן-פרנסיקו, הוא ואחד מסע, שמביא אותי לרגש. אני כל פעם מתגלגל מצחוק, שאני רואה על מה חושבת אישה אמריקנית ממוצעת- טייס מסוקים ברזילאי, זהו? גמרנו? מה עם חבר’ה מנוער גבעות? כמובן, שהאפיון של הרגשות הוא פשוט מצויין. ואני ממש אוהב את עצב וגועל, ואפילו שמחה מנצליחה להצחיק אותי, כעס נבזי ומצחיק לא פחות וההיסטרי הוא פשוט בעל יהודי פולני ממוצע. סרט ילדים שמתחפש לסרט מבוגרים. מי חשב שזה יקרה הנה? עובדה זה קרה.

רידלי סקוט עשה סרטים מעניטינים, מרגיזים, גרועים, הסרט”להציל את מרק וואטני” הוא סרט מעולה, ברמה של”בלק דאון”,:”ראנר”,” והשכיח את הסרט האחרון שלו:”היועץ”.. הפעם יש לנו סיפור לפי ספר מצליח, שנדחה בידי מולים ויצא עצמאית, הגיבור מארק ווטני הוא מישהו שיכנס לפנתאון. ביולוג,מצחיק, מאוד נוגע ללב, שורד נגד כל המאמצים במאדים המאוד קשה. הסרט אינו מתהדר בנבלים וטובים. כולם בני אדם, כולם יעשו הכול כדי שמארק ווטני יחזור. הוא חוזר,
והסרט הוא חגיגה הומנית, מצחיקה, מותחת ומרגשת לאין שיעור. אני מקווה שאולי השנה סקוט יפסיק לעשות שטויות ויעשה סרטים ממש טובים.

9)שם סרט:סיקאריו – דשניס וליבה הפתיע אותנו עם”אסירים” מותחן נואר מצויין, גם הפעכם חוזר אלינו הבמאי עם”סיקריו”, כתוב בידי טדי שרידן, הסרט מתאר לנו את המבוכה והתהום המוסרית אליה תגלוש מדינה, שהיא נלחמת בפשע, במקרה שלנו סמים, הגיבורה סוכנת אף,בי.איי, נחושה ומוסרית, ניצבת נוכח הבעייה ה זו, שהיא חוברת לרשות שלוחמת בקרטל מקסיקני בעזרתו של תובע מהונדורס שהפך למתנקש מטעם המדינה, במהירות מוצאת עצמה הגיבורה בפני מהמורות מורליות שאין להן מוצא. הסרט מטלטל אותך חזור וטלטל,מציג בפניך אנשים שבוחרים בחירות שגויות, לפעמים אפילו פיזיות ממש, כמו קטע מסויים בסרט, שמביא את הגיבורה לראות משהו שהיא לא צריכה או חייבת לראות. הסרט הותיר אותי תוהה לגבי החוק ו נציגיו. כמו כל סרט מתח וסרט משטרה מעולה שאמור וצריך להיות. משחק מעולה של רבקה הול, ג’וש ברולין ועל הכל- בניסיו דל טורו כאלסנדרו, דמות שפשוט נכנסת לך עמוק לוריד, ולא עוזבת אותך חודשים ולפעמים שנה אחרי שצפית בו.

ולסיום שני סרטים- מקום אחד
10)”גשר של מרגלים”-סטיבן שפילברג
“המתנה”-ג’ואל אדג’רטון
סטיבן שפילברג חודר טריוריה ההיצתקוקיאנית, שראתה במלחמה הקרה עסק מוסרי בזוי ומלוכלך. מותחן הריגטול שלו, בעיקר הפתיחה, מסזכירה את היצ’קוק במיטבו, מבוסס על מקרה אמיתי של רודולף אבל וגרי פאוארס, שניהם קורבנות של המלחמה הקרה, לפחות במקרה של פאוארס, אבל קולונל בק.ג.ב., איש ממולח שנתפס בידי הבולשת הפדרלית, ופאורס שמטוסו הופל במשימת ריגול, הם האדנים עליהם בנויה דמותו של ג’יימס פ. דונובן, פרקליט לעניני ביטוח, שמגוייס בידי אלן דאלס ראש הסי אי איי, כדי לדון בשחרורו של פאואר. תפיסתו של סטודנט לכלכה אמריקני בידי המזרח גרמנים, היא עוד תסבוכת. דונובןבגילום מעולה של טום הנקס, עושה כל כדי שלקוחו אבל (מרק רייאלנס תומס קרומוול ב”וולף הול” עוד שחקן בריטי מעולה), ישאר בחיים, העסקה הסבוכה שהוא רוקח היא עיקר הסרט. ניצב מול חברה היסטרית עדיין בארה”ב(הסרט נפתח בשנה בה מקארתי הסנטור הדמגוג מת משחמת כבד בבי”ח לחולי נפש), עולם לא בטוח, שתי מעצמות שהיו פעם בעלות ברית, וכעת אויבות בנפש, כל אלו מציגות דיוקו מצמרר של מלחמה בזויה, לא מוסרית, וקשה מאוד, שפילברג נותן לנו סרט ריגול משובח, כמו שסרט מרגלים צריך להיות. הרבה זמן לאר ראיתי כזה סרט מרגלים מצויין. ומסמך הסטורי מרתק מאין כמותו.

ג’ואל אדג’רטון הוא שחקן אוסטרלי, “המתנה” הוא סרטו הראשון. סרט אפל, כל המרכיבים קיימים בו, עבר אפל של הגיבור, חבר מפסידן מהתיכון, אשת הגיבור שפתאום חוקרת מיהו בעלה באמת, מעשה משובה מהתיכון שנגמר באופן טרגי. קרב המעמדות בחברה האמריקנית נתפס כאן במלוא זוהרו האפל. ואדג’רטון כבמאי מוכיח שהוא כישרון לא מבוטל. ג’ייסון שוורצמן אדג’רטון עצמו כחבר המפסידן, ורבקה הול, שמוצאת עצמה מול מציאות מתעתעת שמביאה אותה לחקור מי הוא בעלה, מפליאים להראות לנו את הצד האפל של החברה האמריקנית העכשווית. סרט אפל ממש, מצמרר, מרתק ומעורר מחשבה. אני מצפה לסרט הבא של אדג’רטון ומתפלל שלא יהיה במאי של סרט אחד.

זהו, אלו 10 הסרטים הטובים

ההמשך יבוא- יש גם סרטים טובים, מתוקים וכמובן מאכזבים. להת’ ששת קוראים שלי ושנה טובה ממש