“האבנים הכחולות- סרט על זהות

“אני רוצה רק שתדעו- אתם עומדים על קרקע של שחורים”

את השורה הזאת אומרת אחת מבנות להקת בנות אמיתית של אבוריג’יניות שתיקרא בהמשך:”האבנים הכחולות)The Sapphires)

זוהי בחורה שמנה עם פה גדול, דעתנית, שיחד עם אחתה  ועד אחות שרות  שיק קנטרי של מרל הגרד, שהן מפגינות הרמוניה קולית מעולה. המופע הזה מתרחש לפני קהל בהמות גזעניות, נוצרים חסודים כמובן, בשנת  1968, שנה בה אוסטרליה עדיין חווה את הגזענות כלפי האבוריג’ינים.

 עוד קודם לכן, עשור לפני תחילת הסרט, ראינו את שלוש הנערות יחד עם קיי, בת דודתן בהירת העור, שרות המנון נוצרי בשפתן האבוריג’ינית, שמהלל את משה המביס את פרעה בעת נס חציית הים האדום, וכך יש לדעתי את הקשר בין המיעוטים הנרדפים למדכאיהם אנשי הרוב. מובן, שאת הפרס הנכסף 10$ תגרוף בחורה לבנה ששרה- רוצחת ליתר דיוק, את שירה של להקת “המחפשים”:”נסיעה למורנינגטאון”. באותה נקודת זמן, הבמאי  האוסטרלי ויין בלייר, יחד עם שני התסריטאים שלו טוני בריגז(שאימו לורל-ג’ולי- הייתה הזמרת הראשית של הלהקה ןשהסרט מבוסס על מחזה שכתב על הלהקה), ותסריטאי הטלוויזיה הותיק קית’ תומפסו, ןאורגים סיפור כל כך מדבק, מרגיז וגם מפעים-לב על זהות שנאבדה ונמצאה, אחווה עם מיוטים מדוכאים, וגאולתו של גבר בשם דייב לאוולייס,  אמרגן כושל בפרוטה, שממציא את הבנות מחדש ומכוון אותן למוזיקת הנשמה האמריקנית, כפי שהוא אומר בקצרה, ומגדיר את מוזיקת הנשמה:

תבינו, מוזיקת קנטרי זה על אובדן. גם מוזיקת נשמה. אבל השוני הוא שבקנטרי, הם איבדו, ויתרו והם מתבכיינים על זה. במוזיקת נשמה, הם נאבקים לקבל את זה חזרה,הם לא ויתרו”.

 והנה, באיבחה אחת אנחנו מבינים את הסרט, מה הוא מה המסר, ולאיפה הוא הולך.- הילדות יעבסרו מכשולים, תחילה בינן לבין עצמן, את הסוג הזה מבטאת קיי, בת הדודה בעלת הפנים הבהירות, שחייבת להתגבר על עוינתו בנות דודתה השחורות-עור, את העוינות של סביבתה הלבנה-גזענית, את שנאתה העצמית,ע ד שלבסוף תוכל לומר בבטחה את השורה:”אני שחורה מפםנים ולבנה מבחוץ”.

  כמובן, שזה יכול להתפרש כצביעות, בנות דודתה אכן מקבלות את זה כך, אבל, זה לא , זה רחוק מכך.

זוהי הצהרה אמיתית, שאני כים-תיכוני בנשמתי מסוגל להזדהות עימה, אני שהוריו באו מאירופה המזרחית, אך נולד לתוך התרבות ובחרה הים-תיכונית, חש ומזדהה עם החברה והצתרבות הים-תיכונית הזו.

לקיי, שמתחילחה עאת הסרט כמוכרת מוצרי מטבח של טאפרוור, הדרך לזהותה מלאה, עד שבסצינה מרגשתצ תרתי משמע, לפחותלי, היא מתפייסת עם עמה ועם עצמה.

הסרט עובר לוייטנאם, ושם, כאשר הן פוגשות באפרו-אמריחקנים לראשונה בחייהן, תוך שהן עדות לאימי המלחמה( יש סצינה בבית חולים בו החבורה שרה, ומנסה לא לבכות, מול פצועים קשים וקלים שמאזינים להן), וייטנם היא גם המדינה שבה הזהות המוזיקלית והגזעית שלהן תסגור מעגל.

שהוא נמנע משמאלציות, סנטימנטליות מזוייפת, ותחושת התגברות מזוייפת על מכשולים, בלייר מציד בפנינו סרט ריאליסטי בתפיסתו, בעל מוסר זועם ודיסקרטי,  שבדרך כלל תמיד מובלט בסרטים אלו, עד שהם הופכים למאמר מערכת של עיתון ביה”ס התיכון המקומי, אלא, שבלייר מציג את הארועים כפשוטם, כפי שהיו, כך הכעס מועצם עוד יותר,

והשורה התחחתונה- זה סרט למי שאוהב מוזיקת נשמה, למי שרוצה לראות סרט שהוא  עשיה סיפורית במיטבה, רוצו לראות.,